פרשת תְּרוּמָה לפי הקבלה

פרשה זו משלימה את פרשות השובבי"ם כמהלך המוציא אותנו מתהליך הגדרת המטרה של ישראל, גאולת היציאה ממצרים וכל הפעולות המתאפשרות כתוצאה מכך, אל הכרה נשמתית, שבה הנשמה עומדת למשפט על השלמת משימתה. ברגע הזה, כמו בפעולה הראשונה בבריאה, היא צריכה לעשות מקום. היא מפנה בתוך המציאות, מבנה שבו התיקון או ההכנה של כל התודעה האנושית להיות מקום עליו אפשר לומר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה,ח). הפועל החזק ביותר המופיע בפרשת תרומה הוא עשייה. הוא שייך לאותו ציווי ראשוני "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב,ג), והוא מחייב תודעה משותפת שהיא היטל של המבנה האמיתי שהוא גוף ולא פרט. הפרט מוגדר בתוך הכלל, והכלל הזה הוא ההיטל שמסוגל לתפוס את עצם ההגדרה של תודעה נשמתית, איך עושים ממנה מקום. באיזה אופנים בונים מערכת שיוצרת חלל שאותו אנחנו מנסים למלא בו. ושכנתי בתוכם, כלומר, הגופים, ההכרות עושות, מתקינות מרחב באמצעות אמונה. 

חומרי המשכן - חומרי תודעה

בפרשת תרומה מופיע תיאור החומרים מבפנים, מפנימיות ההכרה הנשמתית בעצמה ובחיבור שלה, החוצה. התיאור מתחיל מארון הקודש ומה שיכול להתחולל עליו כמערכת מתוקנת. ארון הקודש הוא המלכות, מה שמתרחש מעליה הוא המסך שעליו יכול להיות זיווג שבו יש התגלות. זהו המרכז, הידיעה הזו היא הליבה שממנה מתפשטים שאר המבנים. משם אנחנו מבנים את קודש הקודשים, ואז את השולחן, המנורה והמרחב כולו. התנועה של תרומה עניינה להרים את המלכות מפנים החוצה, מההכרה הפנימית ביותר של הנשמות שמסתיימת בזוהר משפטים המסיים את עצמו באידרא של המשכן. משם אנחנו עוברים החוצה לפרשת תרומה שהיא החיצוניות של הפנימיות. במעגלים אלה אנחנו יוצרים את המרחב הפנימי שיאפשר לנו אחר כך להכניס פנימה את החומרים שהופכים להיות צו, מעת שמופיעה התפשטות של האפשרות, נותר בנו הרשימו, הצו. 

מה שמתאפשר עם נתינת התורה וההכרות הנשמתיות הוא מה שמכונה שכינה בתחתונים. מציאות העליון בתוך הסדר או התפיסה של התחתון, זוהי נחיתה של אפשרויות. מימדי המשכן הפוכים מכל מבנה מקדשי, כנסייתי ופולחני שהיה או שיהיה. בתפיסה הגשמית המשכן צנוע מאוד במימדיו. החומרים ממנו הוא עשוי גבוהים ונמוכים יחד, מהזהב ועד הקרש והאבנים. החומרים הופכים להיות חומרי תודעה, כשלכל חומר יש את המקבילה שלו בתכונה של התפיסה. זהו מקום שמציין אפשרות של מפגש. המפגש הוא עצמו הנשגב ולא המבנה הגשמי המתאר אותו. 

עשיית מקום לעליון להתגלות

אופן הבניה של התורה את האפשרות הזו של מקום מתאר איך במקום שניתן לנו כפנוי ממנו, אנחנו מזמינים אותו לתוכו. זה חייב להיות בתחתונים, בצורות ההלבשה וההתקנה של התחתון שעבר את משפטי הנשמות, ובחן את הקשר בינו לבין העליון כדי להיות מסוגל לממש, ועכשיו עובר לשינוי המציאות כמו בתוך מעבדה. המשכן הוא עיבוד האפשרות של גמר התיקון, של העתיד לבוא. בכך ועשו לי מקדש הוא עניין העשיה והיכולת של משהו בתודעה האנושית להתפנות למפגש הזה, לאפשרות להיות המקום שבו העליון מתגלה. 

עשו, זהו חלק nמטרת הבריאה. הביטוי של מקדש משמעו מופרד או מוקדש לתכלית. יש צורך לעשות מרחב מובדל, שבו אנחנו משתמשים בעצמנו ובחומרים התודעתיים שלנו באופן שונה, המוקדש לעליון, לרצונו, לגילוי שלו. 'עשו לי מקדש' מאוד דומה להכנה "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה,ב). כדי להקדיש את עצמנו למשהו, אנחנו צריכים את התרומה, משהו שירים את תודעתנו למצב שבו נהיה מסוגלים לקבל את האור. באופן זה אנו הופכים להיות מערכת 'בתוכם', גוף שבו עשו לי מקדש פירושו ענין שכינתא בתחתונים, כמו שכתוב עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

להמשך לימוד צפו בסרטון