פרשות השבוע
יתרו
״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.״ (שמות יט א-ב)
פרשת יִתְרוֹ - הכנת ישראל לקבלת התורה
יש פער בין הזמן שבו אנחנו קוראים את פרשת יתרו, שהיא פרשת מתן תורה לזמן שבו אנחנו חוגגים את מתן תורה, בשבועות. פרשת יתרו היא הכנה לזמן שבו נוכל לדייק את מקום המפגש עם העבודה ועם הרגע שבו מתן התורה נכפה. בסופו של דבר מה שניתן ולא הסתלק זו תורת יום הכיפורים שהיא הלוחות השניים. בתוך זה יש פער נוסף שבו אנחנו עובדים מלוחות שניים כדי להיות מסוגלים לקבל את הלוחות הראשונים. יש פער אחורה ופער קדימה, מעין תיאור של קו אמצעי. מתן תורה הוא מופע של סיגנל של האבולוציה שברור שהוא יהיה בכפיה ויעורר משהו, וברור שהכלים שעדים להתרחשות הזו לא יהיו מסוגלים להכיל אותה, אבל זה יחקוק בהם את האפשרות, את הרצון ואת הצורך לבנות כלי שיהיה מסוגל לבחור ולקבל תורה.
קבלת התורה תקרה בפורים, באדר, ולאחר פורים תהיה נתינת התורה, בניסן. יש לנו יחסים של הכנה בין קריאת התורה לבין המועדים שהם זמינים מקודש. נתינת התורה זקוקה גם להכרה של אומות העולם כי בסופו של דבר מערכת התיקון היא לא בשביל עצמה אלא היא אמצעי כדי להגיע למטרה. עצם האדם הוא לתקן את הפער הזה, על ידי אמונה.
אנחנו צריכים לקרוא את פרשת יתרו כמו חוזה עבודה שמוצע למערכת הנשמות, שיש בו תנאים של התקבלות לעבודה, והשכר הוא עצם ההתקבלות לעבודה. כל הפרשה הזו נפתחת בחיבור של שמיעה, ״וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם״ (שמות יח,א). איך יתכן שרק יתרו שמע? למעשה כל העולם שמע אבל לא הפנים את מה שהוא שמע על כל מה שנעשה במצרים וכל מה שנעשה על הים. האיחוד שהיה בפרשת יתרו, שהוא התיקון של קין, מציג את התבנית של יתרון האור מהחושך. את האפשרות הניתנת לאנושות להביא אור מהחושך, מהעדר, מהגלות.
אילו מהלכים מכשירים את ישראל לקבל תורה? הראשון הוא גלות מודעת, עצם הגילוי שאנחנו אכן בגלות, שאנחנו אכן בתוך מציאות שבה הרצון לקבל, ולא הטבע השורשי שלנו, הוא ששולט בנו. עצם הגלות והייסורים מכשירים את ישראל משום שהם חלק מההבטחה. השני הוא האבות, החלקים בנשמה האנושית שכל אב ואם מגלים, שיכול להתקשר ברצון של העליון. זה מכשיר אותם להיות הכלים או התודעות, שהתורה מתפשטת בהם באונס, אומנם מתוך הכרה של אחדות בצורך שנקרא ׳למרגלות הר סיני׳.
״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.״ (שמות יט א-ב) הכל קורה בקו אמצעי, בחודש השלישי, ביום השלישי. התחלנו לנהל את הזמן בתוך הספירה מפני שאנחנו מנהלים את מה שאפשרי לזמן מקודש, את האורות המזומנים לתיקון. התחלנו בניסן, שהוא הימין. עברנו דרך אייר, שהוא ראשי תיבות ׳אני יהוה רופאך׳, הכרה של הצורך בריפוי אנושי כולו, שהוא השמאל, והגענו אל סיון, שהוא קו אמצעי, השלישי. ביום הזה הם הגיעו מרפידים למדבר. המסע הזה מתנהל בתוך הפער שבין הרגע של רפיון ידיים, רפיון אחיזה בתורת העצמיות שהם השיגו, בתורת שינוי הזמנים, 'ישראל מקדשים את הזמנים׳, לבין הגעתם למדבר סיני. הגעתם אל אותו המקום שבו מתגלה הצורך בתורה, הצורך באמצעי שיחבר את הסיפור של התיקון עם מטרת הבריאה. לכן הם ׳באו מדבר סיני׳, אל המקום של תיקון המְדַבֵּר. ׳ויחנו במדבר׳, הם מגיעים כרבים והופכים להיות מערכת אחת, ׳ויחן שם ישראל נגד ההר׳, ישראל כאחד.
"...וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר" (שמות יט,יז) על זה נאמר ׳כפה עליהם הר כגיגית׳ (שבת פ"ח,ב). גיגית היא גג קטן, וגג הוא ג"ר, כלומר הג"ר מתגלה. כמו על הים יש פריצה של הסדר הטבעי. זה הכרחי כדי ליצור מערכת שמסוגלת לקלוט סיגנלים שהיו רדומים ולא נקלטו עד עכשיו. ׳כפה עליהם הר כגיגית׳ כלומר כפה עליהם את הג"ר, את התפשטות הג"רים, במידה כזו שלא תהרוג אותם, למרות שנשמתם פורחת. אחרי שלושת ימי ההכנה, בתוך היום השלישי של החודש השלישי, הם עוברים גלגול, הם עוברים מוות ותחיה. הנשמה מסתלקת וחוזרת. אפשר לומר שזה מעבר של שינוי גנטי של כל מערכת התודעה האנושית. מערכת שעוברת דרך הכפיה של ג"ר עליה.
ממאמרות למכות לדיברות
מעשר מאמרות הבריאה, דרך עשר צורות של מכות וגבורות, שמטרתם התרת האחיזה של שליטת הרצון לקבל, נפתחת שפה חדשה של דיברות, אפשרות חדשה של דיבור, שזה אומר השפעה של עולם האצילות. בחלוקת העולמות לדרגות התפתחות, מתחילים מדומם שהוא עולם עשיה, צומח שהוא עולם יצירה, חי שהוא עולם בריאה, ומדבר הוא עולם אצילות.
אלה הכוחות שמגיעים אל מדבר סיני, עם שיכול לדבר את מצבו, שהוא מצב הפירוד, השנאה ולהוביל את ההכרה בפירוד. יש שני פירודים, פעמיים ׳מדבר סיני׳. יש את הפירוד של אברי שכינה, המרכיבים של הכלי ויש את הפירוד שנובע מכך, שהוא הפירוד בין הכלי לאור, בין התודעה האנושית לעליון. התיקון ההכרתי הוא ׳ויחן שם ישראל׳, הכרה משותפת, תיאום כוונות. זו הבנה של הגוף המשותף, שצריך לקבל את האור כדי לעשות את הדרך חזרה אל הקשר אל הריפוי של הפירוד.
להמשך לימוד צפו בסרטון
פרשת יתרו לאור הקבלה - ממלכת כהנים וגוי קדוש
זוהר חדש הופך את הדיבור של הדיברות למערכת יחסים, ולא למערכת ציוויים. זו מערכת יחסים בין הקהילה שנוצרה עכשיו, לבין הסיפור של עצמה, שהוא עבודת התיקון שלה, כלומר, מה שהיא צריכה לשאת עם עצמה.
יש גם פירוש הפוך שאומר שהקהילה לא יכולה להבין את ההתגלות שהיא תאפשר דרך מערכת התיקון, דרך חוזה העבודה שיש. חוזה העבודה הוא קודם כל ממלכת כוהנים. לכוהנים אין אחיזה של תביעה על העולם הגשמי. הם אמנם עוברים דרך העולם הגשמי, וצריכים להחזיק קיום, אבל הם צריכים להחזיק אותו כמו כהן. לכהן אין חלקה כמו לשבטים אחרים, אין לו נחלה בעולם הזה. זה התפקיד שלהם, להיות הכהנים של העולם. זה במידה והם מבינים את עשרת הדיברות כדבר שקשור בטבורו לעצם הבריאה, לסיפור הגלות שהם עברו ולגאולות שיעברו. זה האופן שבו פרשת יתרו דוחסת את חוזה ההתקשרות, הברית שיש לישראל או למי שבוחר להיות ישראל, עם הבורא. אם נמלא את התפקיד של ממלכת כהנים, אז נהיה גוי קדוש, משהו שמסוגל לתת חיים. זו צורת ההתקשרות, והתוכן שלה הוא עשרת הדיברות. צריך לקרוא את זה מהסוף להתחלה. מ"לא תחמוד", שזה האופן של הבריאה וכל מערכות התיקון שלה. אלה מערכות התקנה כדי לתת את מציאות ההתגלות שהיתה עכשיו לישראל, לעולם כולו. זו תהיה המציאות שכל התודעה האנושית תחיה.
שאלת חבר: החוזה הזה, כל הדיברות, זו היכולת שלנו להפוך לכהנים ואז לגוי קדוש?
תשובת הרבה: כן, זה תנאי. אם אנחנו משרתים כממלכת כהנים. כלומר, אנחנו ממליכים על עצמנו את המחויבות הזו, שמה שמנהיג אותנו זו השליחות הזו, התפקיד של להיות כהן של אומות העולם.
כהן זקוק להסכמה רחבה מאוד שאכן הוא המייצג. כשמסתכלים על פעולת הכהן, שהשיא שלה הוא ביום הכיפורים, רואים שהוא לא יוצא ושואל ״עשיתי טוב? זה מוצא חן בעיניכם?״. כך ישראל כל הזמן עושה עם אומות העולם ״עשיתי טוב? זה מוצא חן בעיניכם? למה אתם מתייחסים אלי ככה?״ הכהונה אומרת שאין לי נחלה כמו לכל העמים. כלומר, שאני לא יכולה לחפש הצדקה לעצמי בתוך ההיסטוריה ובהשוואה לאומות אחרות. יש לי מחויבות אחרת, לכן גם היתה התגלות אחרת. אם אני מצליחה למלא את השלב הזה בחוזה העבודה, אז אקבל את היכולות להשפיע, שזה נקרא גוי קדוש. קדוש ענינו מתן חיים, אפשרות של החיים.
הדיבר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ',ו')
שאלת חבר: מה הכוונה 'לא תישא את שם הויה לשוא'?
תשובת הרבה: הוא אומר לנו כאן ש׳לא תישא׳ הוא קו אמצעי שבין ימין לשמאל. ׳לא תישא׳ הוא ברזא (בסוד) של תפארת, הוא מקשר אותנו אל האמת. אחרי שיש לנו את ׳אנוכי׳, "אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ ואת ׳לא יהיה׳ "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', ב'), ׳לא תישא׳ הוא קו אמצעי.
'אנוכי' הכוונה ל׳עשה׳! שזה אברהם, כלומר חסד. ׳לא יהיה לך׳ זה יצחק, הכוונה, לא להשתעבד. באמצע נותר ׳לא תשא שם השם לשווא׳. משמע שצריך להגדיר את המטרה כמטרתו ולא לשאת אותה כמטרתך שזה נקרא לשאת את שם השם לשווא. זהו קו אמצעי שמעיד על מה כן לשאת. למרות שכתוב ׳לא תישא׳.
ש: אנחנו לא מפרשים זאת כך בדיבורנו.
ת: נכון, הוא מתחיל איתנו מלמטה, הוא מתאר איך שבע התחתונות הופכות להיות מבנה שמסוגל להחזיק את הג"ר, האחרונות.
הדיבר ׳לא תחמוד׳- "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" (שמות כ', יג') כמצווה שבין אדם למקום
שאלת חברה: מה קודם, המצוות בין אדם לחברו או בין אדם לעצמו?
תשובת הרבה: הכל נובע מבין אדם למקום, הווה אומר בין הצלם, הרצון של העליון, לבין המקום שבו הוא רוצה להתגלות, כלומר, בינו לבין רצונו. זה מתחיל מהסוף, מהחמדה, מה׳לא תחמוד׳. זה האופן שהזוהר רוצה לומר על היחס אל הג"ר. ׳לא תחמוד׳ היא הבנת האופן שבו אני לא משתמש בטבע שלי כדי לאפשר לעליון להתגלות. זה מתחיל בכלל, שמאפשר לפרט, במובן של היחיד, להתגלות. ה׳לא תחמוד׳ לא אפשרי אם אין כלל. לכאורה, המושג בין אדם למקום נשמע כמו פרט, אבל זה לא פרט. זהו פרט שיש לו הגדרה של כלל, הגדרה של השכינה, של שורש המלכות עצמה. היא מגדירה את עצמה כעניה, כלא יכולה לרצות לעצמה. היא אומרת ״ככה בראת אותי, עכשיו שניתנה תורה אני לא רוצה על בסיס של עצמי, אני לא חומדת על הבסיס של עצמי, אני חומדת על הבסיס של הצל.״ ׳בצילו חימדתי׳, "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (שיר השירים ב', ג'). כלומר, על בסיס של קו אמצעי.
בתוך המושג ׳סור מרע ועשה טוב׳, "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרׇדְפֵהוּ (תהלים לד', טו'). ׳לא תחמוד׳ זה 'סור מרע'. למה דווקא הגרי"ם הכי קשורים ב׳לא תעשה׳, ולא ב׳תעשה׳? זאת מפני ששם הזהירות גדולה. אנחנו מתקרבים קרוב יותר לשורש הבריאה. ככל שאנחנו מתקרבים יותר לשורש הבריאה אנחנו מתקרבים לעיקרון. העיקרון של כל הבריאה הוא ׳תחמוד׳ כי זהו הרצון לקבל, אבל העיקר הוא התיקון שלה. התיקון של החמדה של האור הוא, שלא תחמוד בדרך הטבע של עצמך אלא דרך אותו טבע שיאפשר לעליון להתגלות, שזה טבע של השפעה ולא של חמדה.
עשרה מאמרות, עשר מכות, עשרת הדברות
שאלת חבר: הרבה פתחה השיעור בציון עשרה מאמרות, עשר דברות ועשר מכות.
תשובת הרבה: יש לנו עשרה מאמרות, יש לנו עשר מכות, ויש עשרת הדיברות. זה המהלך מהבריאה עצמה אל מה שיכול להביא אותנו למימוש הרצון של הכתר. יש שחרור של הבריאה מהשליטה של הרצון לקבל לעצמי, של 'הצד האחר'. 'מאמרות' הם הבריאה, 'מכות' הן השחרור וכוח הגדילה. זו גם הכאה של השליטה של הקליפה, אבל כשאנחנו מסירים את הקליפה, המכה היא גם עניין של גדילה. יש צמיחה והצמיחה היא אל היכולת לממש, שאלה עשרת הדיברות.
יש כאן קשירה של עשרת הדברות עם מבנה הספירות. ההכרה של ההתגלות מתחילה מעצם הכרת ה'עצמי' של האדם. כל מה שנברא זה רצון לקבל, אז הטבע הוא לחמוד, כי ככה נבראנו. איך ממה שנבראתי אני יכולה להגיע לרצונו? לא לחמוד מתוך הטבע של עצמי.
ש: נראה ששלושת המצוות שהן לכאורה הכי בין אדם לחברו הן למעשה בין אדם למקום.
ת: נכון, זה מה שהזוהר החדש רוצה לומר לנו. "זוהר חדש" נקרא כך לא משום שהוא קרוב אלינו בזמן, אלא משום שהיה נסתר עד תקופות מסוימות או שהחליטו להסתיר אותו ואז החליטו להוציא ולגלות. אני מתארת לעצמי שיש עוד הרבה דברים שלא הגיעו אלינו עדיין.
שורש כל המצוות הן מצוות בין אדם למקום
שאלת חבר: יוצא שהזוהר הופך את כל המצוות למצוות של בין אדם למקום?
תשובת הרבה: כן, השורש והיסוד של הדבר זו המערכת הזאת. כדי להגיע למערכת הזאת אנחנו צריכים ליצור מערכת תיקונים בין אדם לחברו. מערכת התיקונים בין אדם לחברו נובעת מתוך החיסרון ביחס שבין האדם למקום, והיא גם נובעת מתיקון שנדרש בין אדם לעצמו. ׳לא תרצח׳ זה לא רק לא תרצח את האחר, אלא גם את נשמתך. מה זה לרצוח את הנשמה? זה לרצוח את היחס לבורא. הנשמה היא כוח היחס לבורא, או אפשרות של קיום מערכת יחסים כזו בכלל.
ש: אם אתה לוקח את זה עוד צעד קדימה אז אדם לחברו זה אדם למקום.
ת: כן, זה רעך. רעך עובר דרך ההבנה שהרֵעַ האמיתי שלי הוא נשמתי. ׳האחר׳ שלי הוא האחר בן-מיני. כל אלה הן התולדות של השורש הרֵעַ, שהוא הבורא.