שְׁלַח לְךָ

שאלת התלמיד: מה היא הציצית שלי? האם עלי לא לתת תוקף למראה עיניי?

תשובת הרבה: מטרת הציצית היא להבין שלכל דבר יש תכלית ומה שנסתר ממני זו התכלית של האופנים שבהם אני מבחינה במציאות, והם אלו שמסתירים לי אותה. זה פתיל התכלת שיש לי על הציצית. 

ציצית זה מה שניתן לנו כממלכת כוהנים, כבגד, כלבוש שהתפקיד שלו זה זיכרון. עלינו  לזכור שכל מה שאנחנו רואים זה עולם של תיקון. הציץ הוא אור המצח , הכל נמצא במהלך של תיקון, של התקנה של כלים. המשמעות היא שלכל הדבר הזה יש תכלית, זה תפקיד הציצית. לזכור את אור המצח שהוא התהוות של עולם אצילות.

אנחנו בצורות מסוימות של עיבור, ולזה יש תכלית של תיקון על חטא המרגלים. אלה מגנים רוחניים פנימיים שמוצעים לנו מפני נפילה לאותו מקום של חטא המרגלים, של 'לתור את הארץ'.

שאלת התלמידה: האם החטא שלנו היום בארץ ישראל אינו חמור מהחטא של המרגלים? 

תשובת הרבה: כל מה שעלה במדבר יעלה בדור אחרון. כל הטיעונים נגד, כל המרד, כל החיפוש אחר בריחה מהארץ, כל זה יקרה, מפני שההבטחה היא שדור אחרון הוא דור התיקון של דור המדבר ולכן גרעין של תיקון ישמע את הקריאה הזו בתוכו, זה יעלה מתוכו. הגרעין הקשה יצטרך להתמודד עם זה כמו שהאדם הלומד צריך  להתמודד עם זה.  

הגרעין הקשה שיצמד ללימוד או יותר נכון שהלימוד יצמד אליו, יעבור את כל המסע הזה כולל חטא המרגלים, וזה יעורר את הבירור של התיקון של דור המדבר. כל מה שעלה בהם יעלה בנו ומתוך הלימוד ונצטרך להבין איך להתגבר על זה.  

מול החטא הכי משמעותי של דור המדבר שהיו לו השלכות כבדות ביותר, עומד היופי הנשגב ביותר. זה עומד בדיוק אחד כנגד השני, המסע בתוך העולמות מול ההחמצה שלו. 

הזוהר מלמד אותנו שבתוך מהלך התיקון עומד יופי כל כך נשגב של כל אפשרויות המסע של הנשמה ושל ההכרה שלנו מול הסירוב והפחד מהקליפה. 

ישנם שומרי סף שבוחנים את האדם הלומד אבל אם הוא קשוב למתנות בתוך הלימוד ובתוך התורה אז ככל הנראה הוא ישב עוד כמה זמן בתוך החלום שבטח יראה לו ארוך מאד עד שיזכר לעבור הלאה. זה עומד זה מול זה.

בהיסטוריה הדיי קרובה  זה קרה לנו, שהיה צורך לומר ׳נקים מדינה׳, למרות כל הנסיבות שאמרו שזה לא יצליח, למרות כל העמים וכל האויבים שיש פה מסביב. מבחינת המציאות הנראית זה לא היה סביר.

היו כל מיני ברירות, והיה  אפשר לרוץ לכל מיני אפשרויות אחרות אבל היתה הכרעה של ׳עָלֹה נַעֲלֶה׳ והפעם זה היה הזמן. "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". לא יודעים איך. 

האופן שבו אנחנו קוראים את זה אחר כך ואומרים ׳זה בזכות כוחנו׳, הוא מגוחך. זה כנראה לא כוחנו. זה לא מה שהחרדים אומרים ולא מה שהחילונים אומרים. צריך להסתכל על זה אחרת. הכוח הזה של המשימה, הכוח של מה זה להיות ישראל בעולם, זה מה שניצח. 

עכשיו זה בא לידי בחינה שאנחנו קוראים לה קיבוץ גלויות. צריך לעשות את המהלך של עטרת המשיח, של הכתר של המשיח. לאסוף את כל האורות, ליצור את המסך, את הכוונה המשותפת שהיא שפה משותפת.

לא חשוב מאיפה אתה בא, אתה מוותר על תפיסת המציאות שלך. אתה חוזר שוב על אותם טעויות ואתה לא מאפשר לעצמך ללכת אחורה, כדי לראות מנקודה אחרת לגמרי, מנקודה של התמסרות. מנקודה של קריאה של התורה, של קריאה של האור הזה.

מהי הליבה של החטא? הליבה של החטא היא הפירוד בין גשמיות לרוחניות, בין הרצון לקבל לבין הנשמה.

כשישראל אומרים ׳לא נעלה, נשאר במדבר. אנחנו לא נכנס למחויבות הזו שנקראת ארץ ישראל׳ הם גורמים לפירוד בין עליון לתחתון בכל הנגזרות של מה שצריך לעשות בגשמיות כדי שהיא תהפוך להיות לבוש לרוחניות. כל הקשר הזה הוא מעוות באנושות ונצלני. במקרה הטוב הוא מנצל את האור לאג'נדה שלו. 

במסע הזה בתוך המדבר, הגענו לרגע מרכזי של תיקון המרגלים שהוא תיקון הרגליים, מה שנקרא חלל פנוי שנוצר בבריאה. זה המרחק והחלל שיוצר את הפירוד כל הזמן, שאומר שאין קשר בין הנקודה האחרונה שהיא נקודה דאמצעיתא, לבין העליון. זה החטא הגדול ביותר, זו ההחטאה הגדולה ביותר של כל הבריאה.

היא מתמצה פה בנקודה הזו, לכן אנחנו מקבלים את המתנה של התזכורת שנקראת הציצית. איך נזכור לא לשכוח.

למה החטא שלהם היה כל כך גדול? בעל הסולם מסביר שיכול להיות ויכוח בסנהדרין על דברים שהם בסברה, על דברים שיש להם תוקף של התנהלות מסוימת ברגע מסוים, אפילו ברגע מסוים בהיסטוריה. אבל פה הייתה שאלה על עצם כוחו של הבורא. במקרה כזה הולכים אחרי דעת יחיד, אין פה דעת רבים. זו לא שאלה רגעית האם נכנס לארץ ישראל או לא נכנס. זו הייתה שאלה של אמונה. מהי חשיבות של אמונה בבורא, בקריאה שלו, בתוכנית שלו, כפי שהיא באה לידי ביטוי.

הם יכלו להגיד אנחנו מפחדים, אבל הם אמרו מה שאנחנו רואים זה שהוא לא יכול להם, שהתוכנית שלו לא תצליח. על זה אין דיון. יכול היה להיות להם דיון על איך אנחנו מכינים את ישראל יותר טוב להיכנס למאבק הזה, ביודענו שזה יהיה ניצחון. כמו שאנחנו מרגישים לא מוכנים, גם הם לא מוכנים. אפשר לדון על מה התהליכים הנדרשים, אבל לא על אמונה כוחו של הבורא.

שם עצם החטא. שאין לנו את האמונה של ללכת אחורה, בידיעה שזה מערכת של זה כנגד זה, והבורא ברא את זה כדי שהאור ינצח, ׳ניצחוני בני׳. כדי שבסופו של דבר לכל הכלים יהיה הרגש מרצונו להטיב, זה מה שינצח, רצונו. הם אומרים לא, נראה לנו כרגע שיש פה כוחות אחרים יותר חזקים. ההכרעה של הפרשה הזו היא ליפול אחורה אל ההשגחה, כי אתה לא רואה אותה, מה שאתה רואה זה ההפך.

ההכרעה, במיוחד בפרשה הזו, היא ליפול אחורה, ליפול אחורה אל ההשגחה. אתה לא רואה אותה, מה שאתה רואה זה ההפך. בשביל ליצור את המסך ואת הכוונה המשותפת, שהיא שפה משותפת, אתה מוותר על תפיסת המציאות שלך. כדי לדעת את החיסרון אתה מאפשר לעצמך ללכת אחורה כדי לראות מנקודה אחרת, מנקודה של התמסרות, של קריאה של תורה, של קריאה של האור הזה.

עם הימין עובדים עם הפנים, ועם השמאל עובדים עם האחור, עם אי הידיעה, עם הצורך, ועם הידיעה שאני אוכל לסמוך על הפנים.

בימין- אני עומדת בהודיה, אני עומדת עם הפנים אל היכולת שלי להבחין במה עד עתה עזר לי הבורא, להבחין לפני מי אני עומדת, את מה אני מברכת, ולמה אני מודה. ואז, ממילא משהו מסובב אותי אל השמאל, משום שיש שם חיסרון עצום ביחס אל מה שהוא, ביחס להטבתו באמת.

בפרשת ״שלח לך״, מה עושה כלב? הוא הולך אחורה לשורשים שלו, הוא הולך אחורה אל האבות. הוא לא מסתכל לאן הוא הולך עכשיו, אלא הוא קודם כל הולך אחורה אל המקום שממנו יצא.

הזוהר, כשהוא מדבר על המשיח, הוא מדבר על כך שאנחנו חוזרים אל פתח היציאה של היונה שנשלחת אל המבול. זה כמו בסרט כשמישהו נהרג ואז הולך ונבנה אחורה. לעבוד בשמאל זה לעבוד מתוך המקום הזה שבו אתה נופל אחורה לתוך השורשים של הדברים.

שאלת חברה: האם בתוכנו אנחנו צריכים להרגיש את כל הדורות אחורה?

תשובת הרבה: כשאנחנו אומרים לעצמנו שהבורא הפסיק להיות אידאה כללית והפך להיות רצון פרטי שמאוד מיוחס לחיים שלנו, אז אנחנו עוברים את מעשה אברהם. זה נכון בעיקר בדור אחרון, כשאין רצון להביא את הבורא לנוכחות של רצון כל כך אישי ביחס לרצון שלי. זה מהלך אמוני שאנחנו חייבים לעבור אותו מרגע התעוררות הנקודה שבלב.

׳שלח לך׳ זה סיפור העקידה. זוהי העקידה של הרצונות שלנו כפי שאנחנו מבינים אותם. זוהי בדיוק שכיבה אחורה עם הפנים מוטות לאחור.

תשכב ככה על המזבח ואולי תראה משהו. כשאתה מסתכל לשם אין לך את המבט הניצב קדימה, אין לך את המבט הרואה של החושים, ולכן, לרדת מן המזבח, כפי שעשה יצחק, זה אומץ מאוד גדול. יצחק עושה הפוך מעשרת המרגלים שאומרים ׳בואו נשאר במדבר, יגידו לנו מתי לקום, מתי ללכת, יביאו לנו את המן, שלא נצטרך להיאבק בכל הקליפות האלה בעצמנו.׳

הפרשה הזו מתעסקת בעיקר בכך שאנחנו לא יכולים לסמוך על מה שאנחנו רואים, כי מה שאנחנו רואים יוצר פירוד מאוד עמוק בין הרוחניות לבין מציאות החיים שלנו. לא רק שזה יוצר פירוד, זה יוצר את הקללה על המציאות שבה אנחנו חיים.