"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"(שמות  יב, א)

שְׁמִינִי

פרשת שמיני מביאה אותנו למצב שבו יש בעולם מציאות שכינה, אחרי שהשכינה מסתלקת מכל הדורות, עד אברהם שמחזיר אותה רקיע אחר רקיע. למציאות השכינה עם בני אדם ישנם גדרים. היא מחייבת ערנות גדולה יותר לכוונה. מצב של נוכחות שכינה במציאות מעיד עבורנו, דור אחרון, על הצורך שלנו לספור את תהליכי ההכנה כדי להחזיר אותה. גם ברגע הנוכחות שלה בפרשת 'שמיני', שבו הקורבנות מתקבלים והנוכחות מאוד מורגשת לכל התודעות ולא רק לכהנים, וכל מרחב המציאות נעשה מקודש, יש רגע של אי התאמה שבא מהכהנים, שתוצאתו הסתלקות נדב ואביהוא. זה קורה על המקום הרגיש ביותר של התיקון, נצח והוד, שהם כאחד, ולכן זו נשמה אחת שיכולה אח"כ להתעבר בפנחס.

מרכיב שני בפרשה הוא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"(שמות  יב, א) תחילת הספירה העברית אל הגאולה. תודעה אחרת המכוננת עצמה להיות מקום בהתאמה לבינה, שהיא הספירה השמינית כאשר סופרים ממלכות כלפי מעלה. קידוש החודש, תחילתו דווקא באמונה מעל הדעת, אנחנו מקדשים מעל הדעת משהו שעומד להיוולד שעדיין לא ניכר בחושים הגשמיים. אנחנו מקדשים תהליך של צמיחה, להביא משהו לשלמותו, תהליך השתלמות. את השבת לעומת החודש, אין אנו תופסים כהתחדשות אלא כמשהו שלם שיש להשתלם כלפיו כדי להשיג אותו כמציאות קבועה.

שאלת חברה: אשמח להבהרה לגבי המושג 'זמנים'. 

תשובת הרבה: 'זמנים' קשור בהזמנה, אם אנחנו מדברים על רגע הופעת הזמן, אנו שואלים מה מאפשר להזמין, מה מאפשר תודעה של תהליך שהוא לא בבת אחת אלא אחד אחרי השני. תפיסה של סיבתיות היא תפיסה של זמן כי אחרת סיבה ותוצאה באים יחד. מתי מתחילה להופיע סיבה כמו שלב או תנאי? בצמצום ב'. למה צמצום ב' מופיע? למה בינה מופיעה במציאות מלכות? מסיבת העדר יכולתה של מלכות להשלים את עצמה. בכל פעם שאני מזמינה עזרה, נוצר זמן, נוצר תהליך שהסיבה שלו היא העדר וחוסר השלמות שלי  והתוצאה היא התקדמות. זה זמן ואת זה ישראל מקדשים. את זה הם מבדילים כמשימה הקובעת את זהותם. ההבנה של זה היא עקרון מאוד עמוק.

'שמיני' קשור כל כך בבינה כי זה האופן שבו אנחנו סופרים ממלכות. מזמינים, זמינים מקודש, מזמינים את הבינה להתערב בענייני כי אני לא יכולה לבד. יש לי העדר של יכולת.

שאלת חבר: מהו החטא של נדב ואביהו?

תשובת הרבה: החטא הוא ההחטאה שלהם. הם חשבו שהם שלמים ולא ידעו שהם צריכים לעבוד בהשתלמות. לכן, הם מסתלקים. אותו חלק שבהם שעדיין צריך להשתלם, ישתלם בפנחס ואח"כ באליהו. כשאנחנו מזהים את עצמנו כישראל ומקדשים את הזמנים, אנחנו נכנסים למקום שבו אנחנו מוכנים ללמוד על ההעדר שיש בנו כדי להשתלם בו. אם אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו נכנסים כמו נדב ואביהו. 

נשמות נדב ואביהו היו מאוד גבוהות והפעולה שלהם בתוך המרחב הזה היתה מאוד אפקטיבית, לכן היו חייבים לסלק אותם. ההכרה במה שאנחנו עושים צריכה להכיר בכך שאני באה עם חיסרון, כדי לקדש את הזמנים, את אפשרות התיקון עכשיו. אם אני באה ביחס הזה האורות מסייעים לי.

כל מי  שבא כדי לבנות או כדי לקדש, מסייעים לו.

להמשך לימוד צפו בסרטון

ההבדל בין קדושה לברכה

שאלת חברה:  למה במאמר בעל הסולם קושר את הנושא של ברכה לקדושה?

תשובת הרבה: הוא לא קושר, הוא מסביר את ההבדל. יש הבדל בין ברכה שהיא מלמעלה, לקדושה שהיא מלמטה כיוון שהשורש של הקדושה הוא מהשמאל. הצורך לקדש, לגדל, לייצר התאמה, נובע מהחיסרון של השמאל בלבוש. הרי העיקרון של צד שמאל הוא, שהוא לא יכול להאיר, משום שאין לו לבוש של חסדים. השמאל צריך להשיג לבוש. 

איך הוא משיג לבוש? בדיוק כמו פעולת הבריאה- אור ישר הופך להיות אור חוזר. אור חוזר הוא לא אור בפני עצמו, אלא הוא שימוש באור ישר, באור חוכמה, שהופך להיות כלי של אור חוזר, כלומר - לבוש. מדובר פה על איך להלביש, כי מה שאנחנו מגלים בשמאל זה שאנחנו ערומים, שאין לנו לבוש. העיקרון הוא, שקדושה מחפשת לבוש.

שאלה: גם טומאה מחפשת לבוש?

לא, טומאה מחפשת להוריד את הלבוש הַצּוֹאֶה, להרגיש עירומה, ולחפש את הלבוש הנכון. טומאה יכולה להתבטא למשל בצרעת. לכן, הקדושה שייכת לחיים. לניסיון של המוות להשתלט ולאופן שבו החיים נושבים, אז נוצרת היכולת לקדש.