שְׁמוֹת

ספר שמות כספר הגילוי, נפתח ביחס של קשר בין השמות לתיקון של המוות. בשם או בעבודה המתגלה, אנו רואים כיצד מתהווה ההכרה בתיקון שנקרא מוות, בנשימה הקצרה של הקיום ובאפשרות הגלגול המאפשר בכל פעם לנשמה לצעוד עוד צעד להשלמתה. כך אפשר להבין את סיום השיר של זלדה "לכל איש יש שם שנותן לו הים ונותן לו מותו". יש הרבה מאוד שמות לכל התנסות שעוברת נשמה.

האר"י מכניס אותנו לספר שמות בהכרה שהתיקון של ישראל וירידתם למצרים, נובע מחטא האדם הראשון, בעיקר אותן 130 השנים שיצאו ממנו אותן הטיפות, הרוחות שאינן מלובשות שתפקיד ישראל להוציא אותן ולמצוא להן את מקומם. נשמות שאין להן לבוש דומות לכלים שאיבדו את המסכים שלהם ולכן איבדו את האור החוזר ואת יכולת ההלבשה. תפקיד ישראל להבין ולהכיר במשימה ובזהות של עצמם, לזהות את אותן הנשמות שצריך להוציא מאחיזת הקליפות, ולהלביש אותן בלבוש הראוי להן. זהו תיקון של כלל מערכת האדם הראשון. התיקון מתבטא בלתת להן שם, שזה למעשה למשות אותן ולתת להן דיבור.

פרשת שמות מדברת הרבה על פה, על קושי למצוא את השפה הנכונה, שפה שאבדה. אנחנו מתייחסים תמיד לאמירה של משה שהוא כבד פה וכבד לשון כמו ניסיון להתחמק מהאחריות, 

מהמשימה הזאת. גם ההיבט הזה קיים, אבל זה בעיקר מעיד על אובדן שפה. משה אומר שאין לו את השפה שאיתה הוא יכול לדבר עברית עם העבריים.

 יתכן שהשפה אבדה או עומדת בפני אובדן, ויש נחמה ותחיה בשם המתגלה בפרשה הזאת, שם שכמעט ולא נפגוש, שם שמתאים לדור שעדיין בעיבור וצריך עוד רגע להיוולד. נשמת משה היא התודעה או הנשמה שיכולה להכיר בזה. על אף אובדן השפה ואובדן האפשרות יש בהתגלות השם 'אהיה אשר אהיה' השתלמות. זה אומר שהשם לא קבוע. 

בשיר של זלדה כל התנסות נותנת לנו שם, גילוי של השתלמות שיש בה דבקות, השתוות צורה להשתלמות של גילוי הבורא בתוך התודעה האנושית. זה קשור לא רק לשם המתגלה של הנשמה אלא לשם שהנשמה מאפשרת. לכלי שבתוכו הנשמה מאפשרת גילוי של השתלמות העליון בתודעה שעוברת אבולוציה של נשמה.

"אהיה אשר אהיה" נקשר ל"בראשית ברא אלהים". אשר הוא הראש המשווה לראשית את האלהים, את טבע ההשפעה, את הטבע של הבריאה שמתוכה אפשר להשיג את השם. כשאנחנו מגיעים להשתלמות של הבריאה ש"הוא אחד ושמו אחד", הרצון שהוא ברא מגיע לאותה הויה, לאותו אהיה.

המקום שפרשת שמות מתחילה בו בהתגלות, מדבר על תנועה של תיקון, של השתלמות. תנועה משולבת של האדם ושל האלוהות שזו מטרת הבריאה, רצונו להיטיב. זה גם מסביר מדוע בספר שמות ובכל הפרשות המרכיבות את השם שובבי"ם יש את סגולת התיקון, את התנועה של השיבה, של היכולת לשוב.

בשער הפסוקים, על ההבנה של "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א ח), אומר האר"י: "לא ידע" כלומר לא ידע את ההבדל של השפה, של היתרון. יש משהו באובדן, דווקא כשישראל כמעט מגיעים למותם, אז יש תחיה של השפה שבה הם ידעו פעם לפנות אל העליון. מה שנשאר להם זו שוועה, האלם המבטא את אובדן השפה. במונחי האר"י צריך להיוולד פה חדש, מלכות חדשה שעליה יכול להיות זיווג של אור.

להמשך לימוד צפו בסרטון