פרשות השבוע
תולדות
וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה
תּוֹלְדֹת
הסיפור של יצחק בתורה הוא קצר. בספר בראשית ישנן שלוש פרשות שדנות בהוויה ובהתפתחות של שרה ואברהם, ורק פרשה אחת שמוקדשת ליצחק ורבקה כשבתוכה מלובש סיפור יעקב ועשיו. מסוף פרשת תולדות ועד לסוף ספר בראשית אנחנו עוסקים ביעקב ובתולדות שלו. יש משהו כמעט כמוס בתוך ההוויה הזו של יצחק שבחלקה מובנת דרך המצב של רבקה.
רבקה שואלת על התרוצצות הבנים בתוכה והתשובה שהיא מקבלת היא ׳שני לאומים׳. מדוע היא מקבלת את זה כתשובה? מה זה מסביר? מדובר בשלב חדש בהכרתו של האדם. אם עד כה היה ניסיון להכיר בנשמה ברמת הנפש, אז עכשיו אנחנו ברמת הרוח, כלומר יש חיבור ממשי לעליון שיש לו מציאות. המשמעות של שני לאומים היא שעל היצר של הרצון לקבל, נוסף יצר טוב. באמצעות רבקה ויצחק אנחנו חוזרים אל הכוח שקרוב יותר לזה שהיה גלום באדם הראשון, ועכשיו מתגלה מחוץ למקומו. הכוח הזה יכול להביא את האדם עד גמר תיקון, עד קיבוץ גלויות ותחיית מתים.
הפרשה מתחילה עם הקושי בעיבור של רבקה וההבנה של יצחק את השותפות שלו. הכוחות האלה של הבנים, מפה והלאה, ייאבקו במשך כל תולדות האנושות. המאבק בין הרוחניות לגשמיות, המאבק על כוח התיקון, על הברכה, על הבכורה, באופנים שהיא מסמנת את היכולת לבחור בחשיבות כשהיא מתקרבת לאמת.
יצחק ורבקה משחזרים בתוכם את הסיפור של אברהם ושרה, גם במערכת יחסים ביניהם וגם בעניין הבארות, הפתיחה של אותם בארות שחפר אברהם, עד שמגיעים ליכולת ללדת משהו חדש, באר חדשה. הבאר ׳רחובות׳ היא ביסוס המציאות של בינה בתודעה האנושית, בהתפתחות שלנו בתוך מהלך התיקון.
אברהם ושרה מייצגים את הנפש, בכל הרמות שלה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה של הנפש. כשמגיעים ליחידה נולדת הרוח, במִחְבַּר של רבקה ויצחק. כשהוא מגיע לשיא ההשגה שלו, ומתוך הבירור נולד יעקב, אז נולדת הנשמה, ומתבססת התבנית השלמה של שלושת האבות וארבע האמהות. הנשמה צריכה את הארבע, היא מפנימה את שתי האימהות הקודמות שרה ורבקה במכפלה שיש בנוכחות של בינה ואז מתקבלות ארבע צורות שמגדירות את תהליכי התיקון: הגילוי של רצון לקבל לעצמי שהוא לקבל על מנת לקבל, הגילוי של חפץ חסד שהוא להשפיע על מנת להשפיע, ואפשרויות השיתוף ביניהם.
הרוח היא יכולת החיבור ולכן התפילה או השיח נולד עם יצחק ורבקה. היכולת ׳לדרוש את ההוויה׳, והיכולת ליצור שיח לא מופיעה אצל אף אחת מהאמהות. על בסיס של צורך בתהליך של התפתחות הנשמה, התפתחות התודעה האלוהית באדם, אפשר לדרוש. רבקה אומרת ׳אם זה מופיע בי, אני יכולה לדרוש את ההכוונה, את הדרך, את המשמעות של זה׳. גם השיח של העדפות בין רבקה ליצחק הוא חלק מהתיאום, כי הרוח עניינה תיאום בין הנפש ובין העולמות, בין הנפש לנשמה. ליצור את התבנית שנראית בלתי אפשרית כמהלך או כחיבור, שהוא המשמעות של כל אחת מהן, גם של הנפש גם של הרוח וגם של הנשמה.
למה מצד אחד יש זכות ומצד שני יש איסור על יצחק לצאת מארץ ישראל ולא לרדת למצרים אפילו שיש רעב? המרחב שלו לא משתנה, הוא זה שקובע את ההגדרה של המקום כענף שיש לו קשר ישיר אל השורש. החיבור הזה מבוסס על ידי כוח התיאום של הרוח שנקרא יצחק. גם השם שלו וגם השם של רבקה מביא אל הקץ. אצל יצחק זה קץ חי, סוף צורת הקיום כמו שהיתה טרום אברהם, מגירוש גן עדן, ותוביל עד לתחיית המתים, לקיבוץ כל אותם ניצוצות שהתפזרו עם נשירת האיברים ויש להם מקום להתקבץ אליו, מקום של ייחוס, כמו קואורדינטות של משמעות. זה נותן את מרחב ההגדרה לאן מערכת הנשמות צריכה להגיע. כמו המשכן, כך גם ארץ ישראל כולה הופכת להיות מקום שמגדיר את האפשרות של הקשר. זה לא אומר שכולם צריכים להיות בארץ ישראל. ישראל היא נקודת ייחוס, נקודת ציון שסביבה אפשר לבנות את המבנה האנושי, גם הפנימי וגם החיצוני, שיהיה בתיאום עם כוונת העליון להשפיע, להנות לנבראיו.
פרשת תולדות לאור הקבלה - ׳ויתרוצצו הבנים בקרבה׳ - צדיק ורשע ככוחות בתוכנו
שאלת חבר: ״וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה.״ (בראשית כה, כב). האם אלה שני כוחות שפועלים בי, רשע וצדיק? למדנו פעם ״צדיק ורשע לא קאמר״ (שמעתי, בעל הסולם), כלומר שזה מונח לפתחנו, זו בחירה שלנו.
תשובת הרבה: נכון, הבחירה היא רק כשיש לנו את שני הכוחות האלה. העליון אומר לרבקה, ׳את במצב נהדר, כי את מייסדת כרגע בעולם את איך התודעה האנושית תרגיש בהתעוררות הנקודה שבלב, יתרוצצו שתי ההבנות האלה בקרבך׳, וברגע הזה שהכוחות מתרוצצים אתה זה שיכול להכריע, ולא העליון.
ש: נאמר שיש לי שאיפה לרשע, ולפלוני יש שאיפה לצדיק, האם יש לו יתרון עלי?
ת: לא, רק כשאתם מתמזגים, יש לכם יתרון. רק כשאתם מתכללים. לכן צריך תפילת רבים, צריך שצדיקים ורשעים יתערבבו, אפילו ביום הכיפורים אנחנו מקבלים רשות, זכות של תנאי, תפילת כל נדרי היא תנאי לכפרה, לכך שיש הכרת אמת במצבנו ובכל זאת יש עיטוף חסות, שמאפשר לגשת ולדרוש מהעליון, או לבקש ממנו עזרה וטעם למאבק הזה.
ש: אין מצב כזה שצדיק לא היה רשע פעם?
ת: לא, כי אחרת הוא לא היה צדיק. כוח ההצדקה בא על מאבק. אם יש הצדקה אוטומטית הוא לא צדיק אלא שלם, ׳יושב אוהלים׳. צריך להלביש לו על הצוואר וגם על הידיים ׳רשעים׳. אם לא מלבישים אותו בהשתוקקות של ׳רצון לקבל׳, של הרשע, הוא לא יצליח לממש את ייעודו. זה לא סיפור חיצוני אלא תיאור של מה שקורה בתוכנו. האבות והאימהות מספרים את הסיפור של התהוות ישראל, התהוות של מקום העבודה והכוחות שבתוכו.
יש כאן שתי צורות, שני גלים. יעקב מבין את החולשה של עשיו, לכן הוא מכין את העדשים, תבשיל שיש בו עיגול, שהוא מאכל לניחום אבלים. דברים עגולים משמע ׳לעולם חוזר׳. יעקב מכין מאכל שמנחם את המתים כי עשיו בא אליו מת. ניחום המתים הוא חסד של אמת, ומוכיח את תלותו של עשיו ביעקב. קודם כל זו הבכורה, אבל בעצם הברכה צריכה להיות קודמת לבכורה. כדי להגיע לברכה, יעקב צריך את רבקה, את יצחק, ואת ההתנגדות לעשיו. רק כך הברכה ניתנת. רק יצחק, כוח הרוח, הכוח שבא אחרי השיתוף עם בינה באופן הכרתי, תודעתי, מאפשר את הברכה. ביצחק מתחילה לראשונה היכולת של אדם לברך. אנחנו לא מוצאים באברהם ברכה. הוא נותן לכאורה מקנינו וזו ירושה טבעית, אבל ברכה כפי שהזוהר מגדיר אותה, הכוח והאפשרות להשתלם בתיקון עד גמר תיקון, היא רק מיצחק.
פרשת תולדות לאור הקבלה - המשמעות של 'כהו עיניו של יצחק'
שאלת חברה: האם יצחק מתעוור? הוא לא רואה, הראיה שלו 'כבדה'?
תשובת הרבה: הוא לא בדיוק מתעוור, אלא 'כהו עיניו'. כלומר, הזיכרון של ההתגלות שהיתה לו בעקדה נעשה הרבה יותר נוכח בחיים שלו, כך שהוא פחות פתוח להכרה של המציאות הגשמית. הוא מבחין בריח בגדיו של יעקב, כלומר, הוא מבחין ברוחניות. עשיו נכנס, אבל מה שיצחק רואה זה את הגהנום נפתח. די ברור שיצחק מבין שמרמים אותו. הוא שואל אותו פעמיים, 'באמת אתה עשיו'? הוא יודע שהוא לא, אבל הוא רואה שיעקב מסוגל להפנים את הכוחות של עשיו, ומכיוון שכך הוא מוכן לברך אותו. יצחק מבין שהאהבה שלו לעשיו היא בעצם הפרדה של השמאל כך שהוא לא יכול להיתקן, והאופציה של התיקון עכשיו נראית, ״וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.״ (בראשית כז, כב). לכן, כשעשיו מופיע, הוא יכול לראות את משמעות הדבר, איזה גיהנום יכול להיות הרצון לקבל בלי שותפות עם הימין. כך ש'כהו עיניו' מהיכולת לראות בתוך המציאות הגשמית, כי הוא רואה רק כוחות פנימיים, רוחניים.
ש: יש ביצחק איזה זיכוך?
ת: כן, הוא הופך להיות מן 'יושב אוהלים', לכן הוא אוהב את עשיו, כי הוא מבין שעשיו מסמל את התשוקה שאולי תביא לחיסרון, כי הוא הולך ומאבד את החיסרון. 'כהו עיניו' משמע שהוא לא רוצה למשוך חכמה יותר. הטבע שלו חייב לקבל המשכיות, כי הטבע של הגבורה הוא למשוך חכמה. לכן הוא רואה בעשיו הממשיך הטבעי שלו.
ש: קו האמצע של יעקב הוא הגילוי של להיות בחוסר ודאות?
ת: לא, זה הגילוי שהוא חייב למצוא חסרונות, הוא חייב להתכלל בשמאל, כדי להגיע לגילוי הולך וגובר של רוממות הבורא, של ההשגחה שלו, כי הימין כשלעצמו הוא לא מצב של גילוי עבור הבורא.
ש: בעצם יצחק מצליח לראות את הקשר בין נשמות יעקב ועשיו, מה זה החיבור הזה?
ת: משמעות החיבור היא שיש שני כוחות שהבורא רוצה שתהיה להם התכללות, מפני ששום כוח כשלעצמו לא יכול להביא להשתלמות. עצם ההופכיות הזו בין בורא לנברא מקבלת בתוכנו את הצורה של ימין ושמאל.
