תְּצַוֶּה

הפרשה עוסקת במרחב שבין תוכנית מבנה המשכן, תכולתו והמרכיבים הפנימיים שלו שהם מרכיבי ההמרה, השינוי והתיקון, לבין הפעולה של העלאת האור, הטבת הנרות והלבוש של הכהן. 

מה שמסתתר בין המבנה לבין לבוש הנשמות אלה חוקי הבריאה כולה. הנשמות הן תיבת התהודה של כל התהליכים, הצמצומים, ההתרחקות והשבירה שעוברת מערכת הנשמות, ושל השיבה של האור לשורשו. זה היחס בין תרומה כמו הכנה של העולם שבו הפעולה של החזרת האור ולבוש הנשמות שהוא הלבוש של הכהן הגדול וגם האופן שבו מכשירים אותם שבעת ימי המילואים שעושים את המחזור הפנימי של פעולת האדם המודע בתוך המועדים.

נשאלת השאלה למה נאמר תצווה ולא צו כפי שמופיע בספר ויקרא? תצווה זו צורה המלבישה את הצו.

אנחנו רואים שיש מין ריקוד שמזכיר את ריקוד הנשמה או האדם עם התורה בתוך המגדל, יש את השכינה, את ההתגלות ואת ההסתרה. פרשת תצווה מתחילה בביטוי מאוד משונה, המודגש פעמיים, שצריך להפנות את תשומת ליבנו - "ואתה". אתה הוא כינוי לשכינה, או כינוי של מלכות ותפקידה כשכינה, ואתה, האות ו', זה החיבור בין זעיר אנפין למלכות או הקדוש ברוך הוא והשכינה, זה התנאי הראשוני.

ספרא דצניעותא דן בשאלה האם מתקיים בתוכנו ואתה. ואתה זה גוף שני נוכח שמשמעותו היא שיש חיסרון לחיבור. הנוכחות היא של העדר קשר. אם יש העדר של קשר ויש שימוש בזעיר אנפין אז נעשה ואתה. מה נעשה? "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן" (שמות כח,א). הציווי הראשון של ואתה הינו "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח,ב).

את הציווי השני של ואתה אנחנו פוגשים במקום של משהו שאפשר להוליך אותו, "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כח,ג). יש לנו מתוך הבריאה את הנקודה של הרוח, המצב של רוח בבריאה הוא "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א,ב), איך זה נעשה? "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו אותם", זה כבר הציווי השלישי, שכן הציווי הראשון לפני הבגד הוא האור, "יהי אור" שהוא על בסיס הרוח, של אפשרות השיבה.

פרשת תרומה מסתיימת במילה נחושת, קו אמצעי. אחריה, בפרשת תצווה, נפגוש את "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). אם הבנו את התרומה כמו התרוממות המבנה שיכול להרים את המלכות, אז כעת מבינים שהפעולה של הרמת המלכות עניינה הוא להעלות נר תמיד. נר זה ענין של נשמה ורוח או נפש רוח שמאפשרות לנשמה ולרוח להיות קשורים, הלבוש של מה שיכול לאחוז את האור בנשמת האדם, זה ואתה הראשון.

ואתה השני זה הבגד של הכוהנים, קודם כל של הכהן הגדול והמבנה הפנימי אתה תדבר, חכמת השפה. איפה אפשר לקבל את השפה שמחברת את משמעות האור עם הלבוש, עם הפעולה של הכשרת הדוגמה של הכהן שמכהן בתוך מבנה המשכן.

יש עוד  ציווי שמאפשר שהנשמות הלבושות שיש להן נוכחות ומתוקנות בתוך המשכן הן אלה שיכולות לבנות את מזבח הקטורת שהציווי שלו נמצא בפרשה זו ולא קודם. אחרי שיש לבוש אפשר ליצור את הקשר. קטורת היא עניין הקשר, הקשורת.

ואתה תצוה, זו הכנסת האור. הפעולה הראשונה שנשמות האדם עושות בתוך הבריאה, בתבנית הזו של המשכן היא להעלות חזרה את האור, לאפשר לאור להיות מציאות בתוך מה שגרם לחושך, להסיר את כל ההסתרות. ניתן לומר שמי שכיבה את האור צריך להדליקו. זה כוח ההתקרבות באמצעות ההלבשה של החסדים שמאפשרת לאור להיות.