תּוֹלְדֹת

ההבנה שלנו את פרשת תולדות היא ביחס לפרשת בראשית, למערכת היחסים של קין והבל שמסתיימת בכישלון של האחווה. נסתכל על לידתו של הבל ועל לידתו של יעקב:

"וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה." (בראשית כד, ב)

"וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו)

גם הבל וגם יעקב נולדים תחת השם "אחיו", מרמז לנו שמדובר על מעין ניסיון נוסף של אותו התיקון. עניינה של פרשת תולדות הוא איך להביא את יצחק ורבקה ואת יעקב ועשיו להיות מסוגלים לכך שהסיפור של קין והבל בגרסה המחודשת שלו לא ייגמר ברצח. משהו פה מצליח, על אף הפירוד והצורך של יעקב לצאת מארץ ישראל.

השיתוף בין יצחק לרבקה מאפשר את התחלת התיקון של האחווה. יצחק צריך להישאר בגבולות ארץ ישראל ולחזור על כל אופני השיתוף עם החסדים בפתיחת הבארות בדרכו, דרך הגבורה. לרבקה יש את הקשב והיכולת לשאת ולדרוש את המשמעות של מה שמתחולל בתוכה. היא ממשיכה את הידיעה של שרה על מי צריך להוביל ואיך להכריע את המאבק. 

התיקון הזה פותח את כל מה שלא נפתח אצל קין והבל. הבל הוא זה שצריך היה להנהיג את קין, ולהוביל את ההתפתחות האנושית. בדומה לכך יעקב הוא זה שצריך להיות המנהיג של התולדות ושל אופן התיקון שלהם. יעקב, אף על פי שהוא הראשון לעיבור, הוא האחרון ללידה. זה מתהפך, ויעקב הוא זה שמקבל את הברכה בסופו של דבר, את הבכורה. יש כאן תיקון גדול במִדְרָג של מי שיוליך את האנושות.

אפשר לראות את השיתוף בין יצחק ורבקה עוד בעיבור, בעצם היכולת להביא תולדות ששייכות לקשר בין העליון לתחתון, לקשר בין הבורא לנברא. צריך לכך תנאים מיוחדים. לכל האבות והאמהות יש קושי בעיבור. בעוד סיפורי ההתעברות של אברהם ושרה ושל יעקב והאמהות מְלֵאֵי פרטים, העיבור של יצחק ורבקה הוא סודי ומוסווה משום שהוא קשור בגמר התיקון. העיבור של כל האנושות נמצא בהסתרה הזאת.

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ." (בראשית כה, כא)

העקרות היא דווקא ביצחק, לכן "ויעתר לו". בעל הסולם מסביר זאת ע"פ האר"י במאמרו "יעקב ועשיו" (מאמרי הסולם ב', רכו):

"'הביטו אל צור חוצבתם ומקבת בור נוקרתם'. כי זה הכלל, אין הבן נולד אלא ממקום חסרון שבהוריו, אשר בן הנולד משם משלימו שם, שזה סוד 'הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי', ולפיכך היו אימותינו עקרות, כי היו תמימים ושלימים, ועל כן אינם ראויים להוליד, כי לא היה להם מקום חסרון."

בעל הסולם מסביר לנו שלידה היא כדי להשלים חיסרון, כלומר מי שיכול ללדת הוא רק בעל חיסרון. לרבקה יש חיסרון בגלל שורשה, שורש משפחתה. ליצחק יש שלימות, לכן צריך להעביר אותו מעל הדעת, מעל שלמות המדרגה שלו, ליצור בו חיסרון כדי שהוא יוכל להוליד.

ההמשך של זה נמצא בהשלמה, כל דור משלים את החסרונות של השורש, של האב. לעיתים התולדה רק מגלה את החיסרון שהיה נסתר אצל האב, ולעיתים היא מביאה איתה גם את התיקון, את ההשלמה.

להמשך לימדו צפו בסרטון