פרשת צַו - הפעימה של ההתקרבות היא באמצעות כח הכפרה

מהי תורת העולה, ובאיזה אופן היא עולה? היא עולה רק בהכרה של הראשוניות והבכורה של הבורא בבריאה. רק כאשר היא מכירה בזה, היא יכולה לעלות על מוקדה, על המזבח, על כל המבנה של הרצון לקבל. רש"י אומר 'אין צו אלא זירוז'. מה שבפרשת ויקרא, מבחינת נקודת משה, אינו דורש זירוז, כאן בפרשת צו דורש זירוז ליחס אחר, לתיקון הקשר של מערכת הנשמות בעולמות דפרודא. 

ספר ויקרא הוא תורת הכהנים, תורת מי שרוצה לכהן בקודש בתוך מערכת שלמה שיכולה לבצע פעולות של התקרבות. שלוש הפרשות הראשונות, ויקרא, צו ושמיני, הן כמו ג"ר דבינה. ספר ויקרא הוא בחינת בינה. האופן שבו מלכות עולה, על המזבח, על מוקדה, מדבר על צמצום ב', על שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. ישנו הבדל בין סדר הקורבנות, כפי שמופיע בפרשת ויקרא, לבין הסדר המופיע בפרשת צו. אם בפרשת ויקרא הקריאה להתקרבות היא טבעית בתוך האדם, אז בפרשת צו, מתוך הבנת הרצון לקבל, עלינו לעשות יותר הכנות כדי להתקרב. לכן הקצב בפרשה זו יהיה שונה. 

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו', א'-ב') מדובר בנוכחות שרוצה להלביש על עצמה את הזהות הזו כאשר היא מכהנת, שאוספת את כל מתנת קיומה לכדי חיים של כהונה. נוכחות שנקראת  'גוי קדוש', ובאה לביטוי דרך אהרן, דרך החסד. לכן כאשר ישנו אור חוזר, הדבר הראשון שהוא מתחיל להלביש זה את מידות החסד. 

"וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ." (ויקרא ו', ג') הלבוש הוא על דרך המדרגה. בהתפשטות אור מלמעלה למטה מדובר על התפשטות שנעשית כהרף עין, אולם כשמדברים על עליה מלמטה למעלה, מדברים על עליה שהיא לאט לאט, על דרך המדרגה, שעולה באמצעות התפשטות בינה. מערכת של עליות אפשריות שהן צורות של מיקוד אש, ואש היא תמיד ענין גבורות. 

ה'צו' הוא למי שמכיר בעצמו את הצורך לבנות לעצמו סביבה כזו שיש בה קשב כלפי צורך זה, ומחפש כוחות שיעזרו לו למקד את העבודה שלו ולהגדיר את היחס. ספר ויקרא אומר שיש בתבנית של אדם, של הכרה של רצון להידמות לבורא, היענות לקריאה מעליון. פרשת צו עוסקת בדרגה נמוכה יותר ממשה, זו הכרה שאינה יכולה לגשת ישירות אל השולחן, אל המזבח, אלא צריכה לעבור תהליכי בירור של איך היא ניגשת, ועל האופנים האלו צריך לבקש טהרה וכפרה. אצל משה, מעצם לידתו הוא כלול בשישים, הוא לא צריך לעשות מאמץ התכללות, בשונה מהכהן שצריך לעשות מאמץ של התכללות. 

פרשת צו מדברת על כך שהפעימה של ההתקרבות היא באמצעות כח הכפרה.  במצרים ניתנת לישראל בפעם הראשונה מצווה, יכולת חיבור לזהות שלהם שעדיין לא מובחנת להם. הם מצווים לקחת בעשירי לחודש שה, כלומר כפרה על אלוהי מצרים, על מה שהם היו משועבדים לו, וכך הם ניצולים ממכת בכורות. פעולה זו מסמלת את תחילת זהותם כממלכת כהנים וגוי קדוש. הם אלה שידעו שכדי להתקרב הם צריכים כפרה והכפרה הזו יכולה להביא אותם לקרבה, לדרגות התקרבות. הכפרה מגיעה מבינה, כשהתחתון מתחיל להעלות אליה את הצורך. כאשר התחתון רוצה בהשתוות צורה, אך אינו מסוגל בעצמו, אז כפרה מסגלת אותו. המקום הקדוש של העבודה הוא הצפון, והמקום הקדוש של העליה הוא המערב. מתחילים מהצפון, מהמקום שבו מתפשטת החכמה בשמאל, והולכים למערב כי זהו השיתוף בשכינה, ברוח הקודש, שיוכל להעלות אותם. 

'זֹאת הָעֹלָה' מדבר על השכינה. איך מלכות עולה? כיצד אנחנו הופכים את התורה לשמה, איך עוברים מהשימוש שלנו במלכות משלא לשמה ללשמה? על ידי מיקוד, כמו צמצם של מצלמה, כמו פוקוס, כמו ריכוז, הכל מתרכז ב׳מוֹקְדָה׳, על המזבח, על צורת המלכות, על צורת השכינה. אפשר לומר ש'מוקדה' עניינו עקדת יצחק, דווקא הירידה מהמזבח. משמעות הירידה מהמזבח היא לא להיענות לאש שאינה מכוונת למטרת התיקון, אלא שעניינה באמת הוא להתפשט לבני האדם כדי לתת להם את הריכוז הנכון להתמקד בתיקון השכינה ולהוציא אותה מגלותה. 'כָּל הַלַּיְלָה' הכוונה היא שגם בזמן הגלות, בזמן החסרונות, צריכה האש הזו להיות בוערת. 'תּוּקַד'- המוקד יאפשר לה לממש את זה שהיא תהיה לתמיד, גם בלילות, גם בגלות עד שיבוא הבוקר, עד שיאיר אור החסדים של הגאולה. 

להמשך לימוד צפו בסרטון