פרשת וַיְחִי

סתימה, עיבור וברכה

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית א'. הספר נפתח באות ב', במילה בראשית, ומסתיים באות ם' סתומה במילה מצרים. משמע, ספר בראשית, מהתפשטות הבריאה עד הנקודה הזו בעיצוב הנשמות, נטמן ונזרע בם. זה גם עושה את צירוף השם מ"ב. כל מערכת הבריאה, ההשתלשלות מסיבה למסובב, מבררת את הנשמות ואת אפשרות התהוות ישראל שתעשה בעיבור במצרים. הזרע והביצית האלה נשרשים בתוך הרחם שהיא מצרים. הוצאת ישראל ממצרים היא הוצאת גוי מקרב גוי, מתוכו, זו ממש צורה של לידה.

כמו המ' הסתומה, אופן הדברים סתום מאחר ובכניסה לעיבור כל ההתפשטות וההכנה של הבורא את הבריאה נחתמת. תהליך העיבור הוא תהליך התיקון האפשרי לאחר שבירת מערכת הנשמות. התיקון הזה אפשרי בהתהוות של ישראל במצרים. יעקב מנסה לאסוף אותם, לתת להם את הרמזים של הכוחות, ולגלות להם את אחרית הימים, כלומר את אופן תיקון המנעולא. מפני שהוא רוצה לחשוף את המנעולא טרם זמנה, השכינה מסתלקת ממנו. מפרשת בראשית ועד לסיום הספר בפרשת ויחי, מה שניתן בתוך הנשמות כפי שיעקב מברך אותן, זה הכוח לשאת את מהלך התיקון. כמו שלמדנו, ברכה זו היכולת להביא את התיקונים עד גמר תיקון. 

משמעות הביטוי ויחי - הסתלקות צדיקים כהעלאת מ"ן

פרשת ויחי מופיעה בזוהר כספר שלם. הביטוי ויחי מלמד אותנו שמותם של צדיקים, כמו האבות, מאפשר עליית מ"ן. הסתלקותם היא צורת העלאת חיסרון לתיקון האנושות בכל המצבים שלה, כי הם האבות, הסיבות. הפרשה נקראת סתומה כי אין רווח בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי, משמע היא מוצפנת בתוך תהליך של עיבור. עיבור הוא התהליך המוצפן ביותר, שנובע מכל השבירות והבירורים שהובילו לאפשרות של התהוות מחדש תחת הכוחות שהעליון טמן בתוך הסביבה, אפילו סביבה של רצון לקבל כמו מצרים. אלה מערכות שיכללו את הכול.

הפרשה מתחילה ב"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז,כח), יעקב חי את שלמותו שבע עשרה שנה, כנגד שנות היעדרות יוסף שגרמה להסתלקות השכינה וכעת מופיעה מחדש רק אצל יעקב. בהמשך נמנות שנותיו "וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז,כח), ובסופו של דבר "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כט). השם ישראל מסתלק עוד לפני מותו של יעקב, השם יעקב מופיע ורק אז יעקב מת. כלומר, זהות ישראל מסתלקת כי היא צריכה לעבור עיבור, כשהלידה של ישראל כאומה תהיה רק ביציאת מצרים. ישראל מת במצרים בגלות ויעקב חותם את עצמו בישראל. 

משמעות הברכות של ישראל

בהמשך הפרשה מופיעה הברכה שבה ישראל מברכים את בניהם, את צאצאיהם, "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע…" (בראשית מח,טז). המלאך הגואל זו השכינה שמלווה אותנו בכל מקום אך כשהיא בגלות היא נסתרת. יש אמנם התפתחות של תורת גלות אבל אין תורת גאולה. 

הברכות של יעקב לבניו לא נראות בעינינו כברכות. לעתים הן נשמעות כשבח או הבחנה אודות תפקידיהם, אבל יש לראות בהן את צורות התיקון שילוו את ישראל ויחוזקו בהמשך על ידי משה. הן מתארות את התפקיד של ישראל, איך להפוך את החכמה ולשתף את מידת הדין שבה הם נמצאים עם מידת הרחמים כדי להעלות את זה לחיבור, לאצילות, למדרגה הבאה ולחלץ את זה מהשליטה של הרצון לקבל לעצמי. המאבק הזה של ויחי הוא התבנית של כל אדם, כל קבוצה לומדת, של כל אומה ושל כלל האנושות. איך מקבלים חיים על ידי העלאת מ"ן ומי מאפשר זאת.

להמשך לימוד צפו בסרטון