וַיֵּשֶׁב

בפרשת וישב יש ניסיון ליישב את המחלוקת שהייתה בין קין והבל, וכעת שבויה בתוך משפחת יעקב. יעקב מנסה לגדל את הזהות המשותפת כישראל, ולכן המחלוקת על הריבונות צריכה להיות מיושבת. רוב המפרשים התייחסו בפרשה הזו לשיווי המשקל הפנימי, בין עליית יוסף וירידת יהודה. למרות ההופכיות ביניהם, ישנם קווים מאוד דומים בניסיונות בהם יוסף ויהודה עומדים, באופן שבו הכלי שלהם מחפש את ההמשכיות, את התולדות שלו, וביחס של שניהם לזיווג במובן של מה באתגליא ומה באתכסיא. 

בפרשה הזו מתהווים שני הכוחות המשיחיים שילוו את יוסף ויהודה, וצריך להכריע וליישב את מה ששבוי בתוך כוחות התיקון האלה. לפיכך ברור שהמחלוקת צריכה לצאת החוצה כדי להתברר ולהתקן. ביחס לזה פרשת וישב מתקשרת עם חנוכה. יש קשר בין מוקד המלחמה בחנוכה, ומוקד המלחמה בין יוסף ליהודה. 

פרשת וישב היא פרשת החלומות, שמתחילים בחלום הסולם בפרשת ויצא, וממשיכים כאן. איפה שיש נוכחות של ישראל, מתחילה להתפשט בתוך האנושות החלימה, שהיא הדרגה הנמוכה ביותר של הנבואה, שצריך לפרש אותה. גם את הנבואה עצמה צריך לפרש, אבל בוודאי את החלום, כי החלום עצמו, כמו שאומר הזוהר, מעורב בתפיסה הגשמית של הקיום עם ניסיון של העליון לחדור לתוך התודעה האנושית. איפה שישראל הולכים, מתחילים לחלום. כך היה גם עם יעקב ולבן וכך גם בפרשה הזו, כשיוסף מגיע למצריים, השרים במצריים ולאחר מכן גם פרעה, מתחילים לחלום. הנטייה הזו נמשכת באופן מובהק מיעקב ליוסף כי זה סדר התולדות. הכל נאסף אל היסוד, יוסף, שנמשך מהתפארת שהוא יעקב. התכונות נאספות כחיצוניות בשלב הזה, אל תוך מבנה אישיות שהוא מאוד נרקיסיסטי ועסוק בעצמו ובמה שיקרה לו. ליוסף אין עדיין את התפיסה שתבוא מאוחר יותר, שהוא חלק מההשגחה, שהוא שליח בהורדת בני ישראל למצריים, בתנאים המאוד מסוימים של יהודה.

יש הבדל עצום בין הפרשנים שדנו בפרשה הזו. כשהיא פורשה בגלות, הנטייה מובהקת לכיוון יוסף. הוא הגיבור, הוא הצדיק. הפרשנות הארץ ישראלית נוקטת בעמדה של האחים, בוודאי של יהודה. יש יחסים מאוד מיוחדים בין פעולת ההשגחה על יהודה לבין פעולת ההשגחה ביוסף. יוסף הוּרַד לבור, והורד למצרים. לעומתו יהודה יורד, יש תודעה שפועלת. יהודה מרגיש את הירידה שלו, הוא מתרחק מאחיו. הוא מבין שהוא נענש על ההצעה שלו למכור את יוסף שגורמת מחד להצלת חייו, שלא יהיה הרג נוסף נוסח קין והבל, ומאידך שתהיה מובהקות של המחלוקת וניסיון ליישב אותה. צורות המחלוקת הזו ימשיכו עד חנוכה, ובעצם עד היום. יוסף ממשיך את יעקב בשעה שיהודה ואחיו מנסים לבנות את ישראל. זה המתח שבין קטנות לגדלות של הזהות. 

״וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן״ (בראשית לז, א). יעקב יושב בארץ מגורי אביו בלי השם של אביו. הארץ  עדיין נקראת כנען. ״אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם״ (בראשית לז, ב). בתוך הקטנות של הזהות שלו, ההמשכיות שיעקב רואה, היא ביוסף. יש כאן דמות שכדבר ראשון מוציאה דיבת אחיה רעה. היא לוקה בחטא של לשון הרע ששייך לתפיסה מעמדית בתוך ישראל. בחלוקה של יעקב, לפני הפגישה שלו עם עשו, הייתה תפיסה של מהו שורש ההמשכיות שצריך לשמור עליו, אבל היא לא הייתה תפיסה מעמדית, בשעה שכאן היא כן. התגובה של יעקב כישראל היא להבדיל את יוסף, ולתת לו את המעמד דרך הלבוש, ואז יש את המפגש שהוא המחלוקת ואת תום המחלוקת. 

״וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר״ (בראשית לח, א-ג). ליהודה יש את ער, אונן ושֵׁלָה, שהוא מנסה להשיא לתמר ומייחס את מותם אליה עד למפגש איתה ושבסופו יהודה לוקח על עצמו אחריות ״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה.״ (בראשית לח, כו). הסתלקות בניו, ער ואונן הם האחריות של התולדה עצמה. היא מבררת את יהודה ביחס לעמדה שנקט עם יוסף. ׳צדקה ממני׳ היא ההבנה של ההשגחה, של השיתוף של יהודה במהלך הזה.

״וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה״ (בראשית לט,א). לא ברור מי מכר את יוסף, האם אלה הישמעאלים, המדיינים או אֶחָיו. "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה״ (בראשית לז,כח). הוא עובר את כל הידיים של האפשרויות של מדין, אלה שמשה יברח אליהם אחר כך. המכירה נעשית לא על ידי אחיו אלא על ידי המדייני שמוצא אותו, מוכר אותו לישמעאלי שמוכר אותו למצרי. המהלך הזה הוא ניסיון לברר במה יכולה להסתייע הזהות של ישראל. תמיד חוזרים אל השבטים, שזו חזרה אל אברהם. גם משה, כשהוא בורח ממצרים ומישראל שנמצאים במצרים, מנסה להקים שושלת חדשה דרך מדין.

מבחינתו של יוסף התפקיד של יעקב או ישראל צריך להתממש בגויים, לא בארץ ישראל. זו תפיסה מיסיונרית שאומרת שההשפעה של תפיסת האלוהות של ישראל על תפיסת המציאות, צריכה להתרחש על ידי זה שישראל ייקח שליטה על תרבויות דומיננטיות של אומות העולם. הניסיון במצרים מוכיח שזה נכשל, משום שהדרגה הגבוהה ביותר שיוסף מצליח להגיע אליה היא ׳משנה למלך׳. לאורך ההיסטוריה נראה את זה מתבטא בתפיסת הגלות של יהודי החצר. 

התפיסה של יהודה, שמשובשת על ידי מצב הגלות, היא שכדי לממש את תפיסת האלוהות של ישראל, ישראל צריכה ריבונות משל עצמה. היא צריכה מרחב שבו התרבות השלטת היא לא תרבות של אומות העולם אלא תרבות פנימית של ישראל ולכן היא יכולה להחזיק אותה. משמע שיש לה ריבונות פרטיקולרית כדי להפך לאוניברסלית. יוסף אומר ׳אנחנו צריכים לשבת בעולם׳, שזו תפיסה קוסמופוליטית, של ישראל כמתערים בתוך התבניות השולטות. בפרשת וישב יעקב שולח את יוסף לראות אם אפשר לישב את המחלוקת הזו או שעדיין כל אחד שבוי בתוך הקונספציה של עצמו. 'שבוי' אותיות 'וישב'. יעקב עצמו לא מכריע אלא להפך, אפילו ברגע מסוים כשהוא צריך לרדת למצרים, הוא לא בטוח שהתפיסה של יוסף היא נכונה. הוא מחכה עד שהוא מקבל אישור מעליון לרדת.

בפרשה מובאת האפשרות של החלום כצורה של נבואה, מול התפיסה של יהודה, של התבוננות במציאות איך העליון מחלחל לתוך התחתון. יהודה מושך מתוך המציאות את התפיסה של ההשגחה, מלמטה למעלה. בחלום זה מחלחל מלמעלה למטה. יהודה מברר את עצמו דרך מה שקורה בחייו, ומתוך המציאות הוא קורא את ההשגחה. לא מתוך החלום. המצבים של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד מזרע יהודה, צריכים לעבוד יחד בצורה פרגמטית. משיח בן יוסף מכין את המקום, כדי שההגדרה של ההוויה, האורות של משיח בן דוד, תוכל להתחולל בתוכה. פה מתחיל גם היחס שבין כהונה למלוכה שיבוא לידי ביטוי בחנוכה. החטא של החשמונאים היה שהם ככוהנים לקחו את המלוכה.

להמשך לימוד צפו בסרטון