וַיִּשְׁלַח

לתוך הפרשה הזו נדחסות כל התולדות וכל ההיסטוריה של מה שיאפיין את בירור האפשרות של ישראל לעשות את המקום הזה ראוי ומתואם לתוכנית של העליון. מרגע הכניסה לארץ ישראל יש את המפגש עם ׳החלק העליון׳, שמיוצג על ידי שרו של עשיו, סמאל, כדי שאפשר יהיה לומר ׳ישראל׳. השם ישראל מתברר פעמיים, פעם אחת כשהוא ניתן על ידי שליח תוך כדי מאבק, ופעם שניה כשיעקב מקבל את השם שלו מהעליון. זוהי הפעם הראשונה שיש לנו שני כוחות שמאשרים את השם ישראל ויחד יוצרים קו אמצעי מכיוון שהאישור מגיע גם מהשמאל וגם מהימין, מהרוממות של העליון. הקו האמצעי הזה מתהווה פעם אחת באמירה, ׳יֵאָמֵר שמך׳ ופעם נוספת בקריאה ׳יִקָּרֵא שמך׳. לחזרה הזו יש ביטוים שונים במובן של יחסים בין גבורות לחסדים. 

בפרשה הזו יש את היחס למאבק. המאבק בסיפור דינה ושכם הוא סיפור של מערכת היחסים של ישראל עם המקום הזה. ׳ישראל׳ מיוצג על ידי השבטים בעוד ש׳יעקב׳ עדיין מחפש את הדרך איך להיות במרחב הזה עם כל התודעות שמישבות אותו. מרגע היציאה, ״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.״ (בראשית כח,י) נעשית קריאה בשם מחודש כאשר לוז נקראת בשם בית אל ויעקב, ברגע החזרה שלו, מכונן את האחיזה שלו כישראל בארץ, במקום הזה שבו ניתן יהיה לברר את השליחות, את ׳וישלח׳. זהו רגע ההכרעה בין הצורות שבהן האנושות תבנה את הריבונות הנשמתית שלה - דרך הסוכות, כלומר דרך האמונה, דרך הצל, דרך כל מה שיעשה את זה בית. ׳בית ראשי׳, כלומר יכונן את המקום הזה בהתאם למחשבת הבריאה. 

הפרשה חוזרת לשליחות דרך התזכורת של שבירת המלכים. עם לידתו של בנימין, לידת השבטים משלימה את עולם התיקון ששורשו הוא מותם של שבעת המלכים. השליחות מושלמת על ידי ההכרה של ׳מַגִּיד אחרית מראשית׳. עכשיו יש את המתכונת של שלושה עשר התיקונים האפשריים של הקשר הנובע מצמצום ב'. האופן שבו יעקב חוצה את המחנות לאלכסונים מהווה בעצם חזרה על ברית בין הבתרים, אך הפעם בהצלחה. ברית בין הבתרים הייתה חציה וניסיון לבנות מעבר שבתוכו אברהם נכנס לשינה עמוקה ולפחד גדול. בפרשת וישלח יעקב עומד מול הפחד של הפגישה עם אותם כוחות אבל הוא מתנהל כמו בברית בין הבתרים, כלומר בתוך התבנית של צמצום ב'. בתבנית זו יש חציה של המדרגות על ידי האופנים שבהם מלכות מועלית על ידי בינה אליה, מה שמאפשר פגישה נכונה עם השמאל, כדי להביא אותו לישוב של האורות, של תהליך שיתא אלפי שני של התיקון. 

בפרשה מתקיים בירור עמוק של השליחות, של הקשר שלה אל השם ישראל ומאיפה הוא ניתן בשורש התיקון. הפרצוף ישראל סבא ׳קשור בטבורו׳ לאריך אנפין, למערכת שבה התחתונים יוכלו לקבל חכמה, כלומר חיים, כדי לממש את תהליך התיקון, ולפיכך זה שורש השליחות בשם הזה.

הבקשה מתחילה מ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת״ (בראשית לב, יא). זו ההכרה שמכניסה אותנו אל תוך המסע הארץ ישראלי, מסעו של הרצון להתיישר על פי הזהות המוענקת על ידי כוחות עליונים. ׳קטונתי מכל החסדים׳ זו הקטנות שקיבלתי, ו׳מכל האמת׳ זה הג"ר, היכולת להתקרב. זו הכרה של מערכת ההכנה של יעקב שכלולה מדורון, תפילה ומלחמה. אלו לא צורות נפרדות, אלא שלוש צורות שכלולות אחת בשנייה, של הכרה של הדורון, של מה שניתן מעליון. כל המערכת הזו היא לא הכנה לקראת עשיו, אלא הכנה של יעקב לקראת הבנתו של ישראל את עצמו כקו אמצעי. תחילה זו הבנה של מה ניתן לו על ידי העליון, שזה הדורון, לאחר מכן זוהי ההבנה שמגיעה דרך השמאל, להבחין את החיסרון שלו, שזו התפילה. בעצם זוהי המחלוקת שבין ימין ושמאל, שמעלה את הזהות החדשה של ישראל כקו אמצעי.

להמשך לימוד צפו בסרטון