וַיֵּצֵא

פרשת ויצא היא פרשה שדוחסת לתוכה את כל תבנית התולדות וההיסטוריה של גלות וגאולה. היא אוספת את המחזור של היציאה מהארץ והחזרה אליה כאיסוף ניצוצין. כפגישה עם מערכת הנשמות, עם אומות העולם, כדי לאסוף אותה אל מערכת התיקון ולאפשר לה גדילה למצב של ריבונות. כל השבטים נולדים בגלות חוץ מבנימין, שנולד כבר בארץ ישראל. חוסר היכולת של יעקב לשבת בארץ ישראל והצורך לצאת ולהיכנס ושוב לצאת, מביא לכך שהוא מסיים את חייו במצרים בעליה מחודשת, בלוויה הגדולה שנעשית לו. ההתרשמות של אומות העולם מעצם הלוויה היא זו שמגדירה את הצירוף של החודש.

האפשרות של כסלו היא של עליה מתוך החושך. אלה הכוחות שיאפשרו את ההתרחשות בענפים, ההיסטורית של חנוכה, שהיא הנסיון להשיג ריבונות של הזהות של ישראל, גם בתוך הפרט וגם בתוך הכלל. לא זהות שנקבעת מבחוץ על ידי תרבויות אחרות אלא זהות שנקבעת על ידי חתירה פנימית. זה מסע מורכב.

התפקיד של פרשת תולדות מסתיים דווקא בתולדות ישמעאל, בחיבור של עשיו לישמעאל על ידי הנסיון לעשות כיבוד אב וָאֵם, ולקלוע לרצונם. הרצון הפנימי של התולדות, מתממש ביציאה. כמו השמש, התפיסה של קו אמצעי מתחילה לזרוח בעולם. הוא יוצא מרשות לרשות, מרשות הרוחניות לרשות הגשמיות, לקליפות, כדי לאסוף משם את כל הניצוצין ואת כל התולדות שלהן. 

כיוון שיעקב עדיין לא בהשגה שלמה אז ה׳ויצא׳ הראשון שבו הוא מתחיל לתפוס את המערכת של עצמו, מי הוא ומה תפקידו, מתרחש בחלום. לאחר תיאור המערכת ניתן לראות מה עושה עשיו וכיצד מולו פותח יעקב בפירוש חדש של המציאות. הפגישה הראשונה עם העולם המיושב תודעתית, קורה על הבאר. 

״וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה״ (בראשית כח, י). יעקב יוצא מבאר שבע, שהיא צורה של מלכות מתוקנת, חזרה לחרן, שהיא הנקודה האחרונה שבה ניצב אברהם לפני כניסתו לארץ. חרן הוא האופן שבו חכמה מתפשטת והופכת בסופה לדינים, זה המקום שבו לאורות שיורדים אין כלי מתאים ולכן הביטוי הוא של ׳חרון אף׳. חרן שייך גם לפרידה של אברהם מנחור, צורה שאליה צריך לחזור כדי לאסוף את כל מה שהיה בעברים הקודמים. זה עיקר תחילת ההתגלות של יעקב וגם משמעות שמו, ׳עֵקֶב׳, הסיבה, כמו גם ׳עיכוב׳, של כל הסיבות מלכתחילה.

מדוע יש עיכוב בתודעה של הנשמות, של הנבראים, במימוש מטרת הבריאה? מרצונו להטיב לנבראיו מגיעים להופכיות, למצב של עיכוב המימוש של רצונו. בבריאה כולה יש מעשה של עיכוב שמטרתו להפוך אותנו לשותפים. היציאה של יעקב קשורה לאופן שבו המערכת הכינה את עצמה, כדי שהנשמות תוכלנה להכשיר את עצמן למְסֻגָּלוּת להיות ישר כאל. לעבור מיעקב לישראל זה לעבור מעיכוב לישר, לכלי שיכול לשרת את האור הישר, את רצונו. גם זה צריך לעבור מערכת תיקון, לכן כל היציאה הזו היא הליכה מבאר שבע. נסיעה והליכה זה האופן שבו החכמה מניעה מהלכים, מניעה אותנו להכרה בחסרון. 

״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא״ (בראשית כח,יא). יעקב זיהה את החלל הפנוי. חלל פנוי הוא בעיקר תולדה של עיכוב מסך הטבור, של אי היכולת של מלכות לממש את עצמה ככלי שהאור יכול להתפשט אליו. כל הצורות שמלכות מגלה את עצמה כדוחה את האורות יוצרות חלל פנוי ממנו. ׳ויפגע במקום׳ זו ההכרה של החלל הפנוי, ואיך להתנהל איתו. ההכרה הרגילה של יעקב, של העיכוב, לא יכולה לפרש, ליצור לזה מסך. ברגע שהוא מזהה את זה הוא הולך לישון, והכרה אחרת נופלת עליו. מסך אחר.  

׳אבני המקום׳ הן הבנות. אבן זו הבנה שבאה מהקֻשְׁיוֹת של המלכות, ממה שצריך לתקן בה. יש נסיון להיכנס למצב שיביא איתו את החלום, שהוא הצורה הפחותה ביותר של נבואה. יעקב לוקח את המלכות, ושם אותה למראשותיו כמו ׳והיתה לראש פינה׳. כל התפקיד של ישראל, הוא לקחת את ההבנה הזו ולתקן את המנעולא, את המלכות הזאת. זה מתחיל כשיעקב שם את האבן הזו למראשותיו. 

׳וישכב במקום׳ יש כ"ב אותיות, כלומר צירוף האותיות, שהן הכלים של המלכות, בתוך בינה. יעקב מגלה את השיתוף בתוך צמצום ב', בתוך ההכרה. הנבואה היא הסולם שנבנה מהחיבור בין מלכות לבינה. החיבור מוצב ארצה אל הרצון וראשו מגיע השמימה. הכוחות, מלאכי האלוהים, עולים ויורדים בו ״וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ״ (בראשית כח, יג). כלומר הרצון הזה, שאתה שוכב עליו, שממנו יצרת את המסך המחבר, הרצון של התיקון, הוא מה שינתן לנו.

״וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״ (בראשית כח,טז), אפשר היה לומר ׳התעורר׳ אבל העברית רוצה שנשמע את הקץ במילה 'ויקץ'. ההתעוררות היא לכיוון הקץ, גמר התיקון. יעקב צריך להתגבר על העיכוב במימוש של הבריאה על ידי בניה של עבודת הנשמות, באמצעות הסולם. ׳במקום הזה׳ הוא המקום שיעקב פגע בו ולא היה קודם, אותו חלל פנוי. ׳לא ידעתי׳ קודם איך הנשמות, התודעות האנושיות, יכולות להמשיך את ההוויה בתוך הטבע שדוחה את האורות. איך אפשר לבנות את הנוכחות הזו שלא ידענו עליה מקודם.

״וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם״ (בראשית כח,יז). יש בזה הבנה של הפקודה הראשונה של היראה, הכלי שיכול לבנות בתוכו את אותה התפשטות של אהבה. יעקב ורחל הם צורות הזיווג המובהקות של דעת שמושכת אהבה. המפגש שלהם הוא מפגש דאתגליא והמפגש עם לאה הוא מפגש של חסדים מכוסים. המפגש שמתאים למשימה של יעקב הוא מפגש של גילוי, לכן הנטיה שלו היא לרחל כי היא החלק של האתגליא, גילוי החכמה. נורא זהו קו אמצעי. אמת מארץ תצמח והיא מתחילה לצמוח בתוך ׳הנורא׳, שהוא אחד התולדות של היראה בתפיסה את העליון. יראה היא גם האופן שבו אנחנו מדליקים או מיטיבים את המנורה על בית המקדש, במשכן שבו הנשמות יכולות לעשות את העיבוד של עצמן, כדי שהאור יתפס בהן. המנורה, מה נורא המקום הזה, הוא קו אמצעי שנוצר במקום חלל פנוי. 

׳בית אלהים וזה שער שמיים׳ האם זה בית או שער? ברגע שיש קו אמצעי, זה בית. בית הוא שער למדרגה הבאה, כי הוא נותן לנו את היכולת לשער את האור החסר מתוך הבית. יתרה מזאת, ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה״ (בראשית כח,יט). השם האמיתי של המקום הוא לוז, זאת אומרת מנעולא. לוז היא העצם שאינה משתתפת, לב האבן, שאותו אנחנו מסירים כל הזמן. המקום הזה, ארץ ישראל, יהיה בית אל. אותו מקום שהיה בעבר חלל פנוי, לב האבן, ׳אבן מאסו הבונים׳, אותו כוח של המנעולא שצריך להפריד אותו ולהשתמש בו כדי להסיר את שליטת הג"ר של השמאל, בתהליך העבודה בקו אמצעי, כדי שימין ושמאל יוכלו להתאחד. הסוף יהיה שהמקום שנקרא לוז, שהיה חלל פנוי, יהיה בית אל.