וַיַּקְהֵל

פרשות תרומה תצווה הן המבנה האידיאלי של המשכן. עשיית המשכן מאוד קשורה לששת ימי המעשה, כאשר בסוף היום השישי מופיע האדם. הבורא משאיר לאדם את השלמת הבריאה, אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. העשיה היא התקנה, התיקון שהתודעה האנושית, הנשמתית, צריכה לבנות כהשלמה. כך יהיה בחלל הריק, המרחב שממנו הבורא פינה את עצמו, כח משיכה לקיום משותף. שיתוף של התחתון שהתקין את עצמו ביחס לרצון העליון.

בפרשות תרומה תצווה יש תנועה של תנופה, של עילוי נשמת האדם. זו עבודתו. אחריהן יש את פרשת כי תשא של חטא העגל ואחריה חזרתיות על בנין המשכן בשתי צורות שנקראות: ויקהל, פקודי. 

״וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם״ (שמות, לה, א) 

התיקון הראשון אחרי חטא העגל הוא צורת האיסוף של ויקהל. זה רגע מעבר מהמסוה של משה, שבו בראותם את פני משה, ישראל יכולים לראות את עצמם בעתיד. הסרת המסוה היא גם האופן בו משה מוריד ממדרגתו כדי להיות מסוגל להרים את ישראל למדרגה שהם היו אמורים להיות בה.

האיסוף מחדש הוא כדי שאפשר יהיה לחבר את המלכות עם ז"א, או את השכינה עם הקב"ה. כל זה נעשה כְּתֵיבַת תהודה לקול. הצירוף קול יה בויקהל, הוא הקול של או"א העליונים, קול החסדים. הנשמות בפירוד משום שהן איבדו את היכולת לראות ולכן הן יכפרו באמצעות בינה, שהיא שמיעה.

״שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת״ (שמות, לה, ב). הצמדת המשכן לשבת היא כדי לחזור ולהזכיר לישראל את המשמעות של השבת ביחס לאלף השביעי, לשיתא אלפי שני של התיקון. עם כניסת הבורא לתוך השביעי שלו, מתרחשים שיתא אלפי שני של האדם. זאת כדי שיגיעו יחד לשבת המשותפת, האלף השמיני. הדגם של בניית המשכן יהיה הקשר אל השבת, כי כל המלאכות שנאסרו בשבת נגזרו ממלאכות המשכן, מלאכות התיקון.

כדי שישראל יהיו מסוגלים לתקן הם צריכים לכפר. בתוך המשכן יש את יכולת ההתקרבות למקום שבו אפשר להיות שותפים בתיקון, בהתקנת העולם. אנחנו צריכים לעבור בתוך ההכרה תהליך שנקרא הכנה ומשכן כדי להיות מסוגלים לבנות בתוכו את המרחב המשותף, לתקן.

בעל הסולם מתייחס לבניה הזו כמו פעולה של חרש חשב. הרמת הקורנס היא תנועה שבסופו של דבר בטלה. הצורך להתעלות הוא הכרה בפער, שעדיין לא פועלת על החומר, מה שפועל זו ההורדה, המכה. בדומה, בעל הסולם אומר לנו להעלות את עצמנו למקום הכפרה, למקום שבו אנחנו יכולים לצבור את כח המכה, ואז העשיה עצמה היא במכה שאנחנו נותנים בתוך החומר, בתוך עצמנו. 

פרשת ויקהל נקראת בשבת שקלים, השבת שמעבירה אותנו לאדר. משנכנס אדר מרבין בשמחה זה הכי קרוב אל תיקון הנוקבא, גמר התיקון. באמצעות השקלים אנחנו צריכים למנות את עצמנו, להגיע למצב שבו אנחנו יכולים לתת משהו, להרים את עצמנו למשהו. זאת כפרה.

 ״וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת״ (שמות, לה,ב-ג)

למה דווקא ׳לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ׳ היא הדוגמה המרכזית של השבת ושל תיקון הנפישה של האלף השביעי? התבערה מתייחסת אל המחלוקת. בתוך הבניה, בצמצום ב', תמיד מתרחשת מחלוקת בין ימין לשמאל. היא האש ואותה אנחנו רותמים ככוח למימוש מטרה משותפת. באלף השביעי, אין יותר שימוש במחלוקת מאחר שהוא כבר שלם. אם אנחנו במחלוקת בשבת אנחנו פוגמים בה על ידי מלאכה השייכת לבניה של ההשתלמות. 

להמשך לימוד צפו בסרטון