פרשות השבוע
וירא
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא..."
וַיֵּרָא
פרשת וירא מאפשרת לנו להבין כיצד התגלות אפשרית בפרט, כשתכליתו והגדרת עצמיותו היא ליצור את תיבת ההמשכיות, את האפשרות למימוש תכנית הבריאה דרך התודעה האנושית. קשר זה נקרא "נודע בשערים בעלה...".
החל מפרשה זו, תפיסת התודעה של הנוקבא, שהיא הכלי, היא עצם ההרגש, נקבעת להיות המדד לאפשרותו של האור להפוך להיות מציאות עבור התודעה האנושית. זה השער וגם המידה, השיעור.
מאמר הקיווי של הרמח"ל
על בסיס זה, כחלק מההבנה של ההכנעה והבנת הפרשה, נעסוק במאמר הקיווי של הרמח״ל:
לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. כְּתִיב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה.
השיר הוא משום שבראשית הוא שיר-תאב, והתפילה היא משום שבראשית זה גם ירא-שבת, כלומר ירא גמר התיקון. ״ראשית הבריאה בתקווה״ משום שראשית הבריאה היא צמצום א' ויצירת הקו שהגדרתו היא כלי, מסך ואור חוזר.
רֵאשִׁית הַבְּרִיאָה בַּתִּקְוָה, שֶׁכָּל הַתַּחְתּוֹנִים מְצַפִּים לְשִׁפְעַת עֶלְיוֹנִים עַל יְדֵי תְּפִלָּה אוֹ שִׁיר. עצם המסך הוא עמידה למשפט, הוא הכרה שהרצון כפי שהוא לא יכול לשמש את האור.
כְּתִיב, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה. אֵין הַצִּמְצוּם עָשׂוּי כִּי אִם לְצַפּוֹת שְּׁיִכְנוֹס בּוֹ קַו אֵין סוֹף ב"ה, וְזֶה קַו – לְשׁוֹן קִוּוּי וּתְשׁוּקָה.
בֹּא וּרְאֵה, כָּל הַבְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ בְּלֹא שְׁלֵימוּת, שֶׁנֶּאֱמַר, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) [באינסוף הן נמצאות בשלמותם, במחשבה] שֶׁיַּעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ בְּהַמְשָׁכָתָם הַשֶּׁפַע לִשְׁלֵימוּתָם: אוֹ בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים אוֹ בִּתְפִלָּה אוֹ בְּשִׁיר.
הַשְּׁכִינָה יָצְאָה מִתְּחִלָּה בִּלְתִּי מֻשְׁלֶמֶת, וְזֶה, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), אֱלֹהִים דָּיְיקָא, "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה" (תהלים קיא, י). אֵין יִרְאָה אֶלָּא מִפְּנֵי מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַאֲחֵרִים אֵינוֹ יָרֵא מִמֶּנּוּ. רֵאשִׁית חָכְמַת הַמַּאֲצִיל ב"ה הוּא לַעֲשׂוֹת הַיִּרְאָה שֶׁהוּא הַתִּקְוָה לָעֶלְיוֹנִים. וְזֶה, "יְהֹוָה הוּא הָאֱלֹהִים" (דברים ד, לה) מַמָּשׁ, כִּי הַכֹּל אֶחָד. אַךְ שֶׁרָצָה לְהוֹצִיא תְּחִלָּה אֱלֹהִים כְּדֵי לְקַבֵּל מֵיהֹוָה.
הַדְּשָׁאִים עָמָדוּ עַל פֶּתַח הַקַּרְקַע וְלָא יָצְאוּ עַד שֶׁהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אָדָם הָרִאשׁוֹן. הַלְּבָנָה מְקַבֶּלֶת מִן הַשָּׁמֶשׁ. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהלים פה, יב), שֶׁהַשֶּׁפַע נִשְׁקָף מִלְמַעְלָה וּמַמְתִּין לַתִּקְוָה שֶׁתִּצְמַח מִלְּמַטָּה מִן הָאָרֶץ.
תִּקְוַת אֱמֶת שֶׁהוּא הַבִּטָּחוֹן שֶׁל אֱמֶת שֶׁבּוֹטְחִים בַּהַשְׁגָּחָה. וְכָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת, הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בַּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג), "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב" (במדבר כג, יט), וְאִם יִתְמַהְמַהּ – חַכֵּה לוֹ. וְאִם אֵינוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה – הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. "תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד" (תהלים ט, יט) – זֶה אִי אֶפְשָׁר! וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה" (בראשית מט, יח), לָזֶה הַשֵּׁם יהו"ה שֶׁהוּא רֵאשִׁית הַכֹּל, צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה הַתִּקְוָה, וְלֹא שׁוּם כִּנּוּי. וְכָל הַמְּקַוֶּה תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה בְּלִי אֶמְצָעִי, לֹא עַל יְדֵי מַלְאַךְ, אֶלָּא, "לִישׁוּעָתְךָ" דָּיְיקָא, כְּמִי שֶׁמְּדַבֵּר לְנוֹכֵחַ, לֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כִּי הוּא קַו הַבּוֹקֵעַ וְנוֹקֵב וְעוֹלֶה עַד ה' מַמָּשׁ.
הַקִיווּי הִנֵּה הוּא סוֹד הַהִתְפַּשְּׁטוּת, קַו הַמִּשְׁפָּט, משא"כ הָעִגּוּל הוּא דָּבָר סָתוּם מִכָּל צַד. וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי"– לַעֲשׂוֹת קַוִּים. "יְהֹוָה" בִּזְמַן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם.
הַמְּקַוֶּה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר. כִּי הַמִּצְטַעֵר תָּמִיד הוּא בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה וְחוֹשֵׁב שֶּׁאֵין לוֹ תְּרוּפָה. אֲבָל מְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִילוּ אִם יִתְמַהְמַהּ מְחַכֶּה, נִמְצָא הַתִּקְוָה מֵחַיָּה אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה – מִיָּד מֵת, וְנִשְׁאַר רָחוֹק מֵהַשֵּׁם – [ ] עַל שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה לַה'. וּמִי שֶׁהוּא מְקַוֶּה נֶאֱמַר בּוֹ, גַּם "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ יְהֹוָה אוֹר לִי" (מיכה ז, ח), יְהֹוָה דָּיְיקָא, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה.
הַמְּקַוֶּה אע"פ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְעַט מַעֲשִׂים טוֹבִים לֹא יֵבוֹשׁ, שֶּׁנֶּאֱמַר, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג) לְעוֹלָם. וְזֶה כִּי יֵשׁ "לַדַּל תִּקְוָה" (איוב ה, טז). מִי שֶׁהוּא דָּל מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה, כִּי הַשֵּׁם מִתְגַּלֶּה עָלָיו וּמַעֲבִיר כָּל פְּשָׁעִים. וְזֶה סוֹף הַתִּקּוּן – מִגֹּדֶל תִּקְוַת כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאֹרֶךְ הַגָּלוּת וּבוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָה שֶׁיִּגָּאֲלוּ. וְסוֹף הַתִּקְוָה, "וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ" (זכריה ג, ט), וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי. כִּי זֶהוּ כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ שֶׁבּוֹטְחִים בּוֹ. בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָה עַל אַחַת – אֱמוּנָה – תִּקְוָה.
הַמְּקַוֶּה אֲפִילוּ נִכְנַס בַּגֵּיהִנֹּם יוֹצֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְקוֹיֵ יְהֹוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר" (ישעיהו מ, לא), יְהֹוָה מֵאִיר עָלָיו. וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים מַעֲלִים אוֹתוֹ הַמְּקַוֶּה – "אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים" (ישעיהו מ, לא), וּמִסְתַּלְּקִים עִמּוֹ לְמַעְלָה, וְתִקְוָתוֹ הִיא טָהֳרָתוֹ, "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יד, ח) מַמָּשׁ, כִּי הוּא בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶּׁאֵין עוֹשֶׂה בוֹ פְּגַם – "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל" (איוב לה, ו). וְזֶהוּ סוֹד הַתְּשׁוּבָה שֶׁהוּא מַמָּשׁ שָׁב אֶל מְקוֹרוֹ, וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא לֹא יְכוֹלָה לוֹ. וְנֶאֱמַר, "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְהֹוָה" (הושע יד, ב).
כֵּן הַמְּקַוֶּה הוּא מַמָּשׁ בּוֹקֵעַ בְּקַו תִּקְוָתוֹ, וְעוֹשֶׂה נֶקֶב וְסֶדֶק לַעֲלוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה. וְזֶה, "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה כִּי עִם יְהֹוָה הַחֶסֶד" (תהלים קל, ז), בְּמָקוֹם שֶּׁמִּתְגַּלֶּה יְהֹוָה מִתְגַּלֶּה חֶסֶד, וְאֵין פְּגַם מְעַכֵּב. וּכְמוֹ שֶׁקִּוָּה בְּחַיָּיו לַיהֹוָה, כֵּן לְאַחַר כְּשְׁמִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדּוֹ הַדִּינִים, הוּא מִתְחַזֵּק בְּתִקְוָתוֹ עַד יְהֹוָה וְנִקְשָׁר בּוֹ, וּמִסְתַּלֵּק בְּרֶגַע. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, אֵינוֹ אוֹמֵר לִישׁוּעָתְךָ אֲקַוֶּה, אֶלָּא קִוִּיתִי – בְּחַיָּי, כֵּן אַחַר הַמָּוֶת לֹא יֵבוֹשׁוּ הָקֹוִּים.
בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בְּצָרָה נֶאֱמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו), כִּבְיָכוֹל. וּבְכֹחַ הַתִּקְוָה יוֹצֵא מִן הַצָּרָה, הוּא, וְכִבְיָכוֹל [ה'] יוֹצֵא עִמּוֹ. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם, "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה" (שמות יב, מא) עִם הַשְּׁכִינָה. וְזֶה, לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי – לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ, יְשׁוּעַת יְהֹוָה שֶׁהָיָה עִמּוֹ בַּצָּרָה, קִוִּיתִי יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ מַמָּשׁ [התגלותך].
בֹּא וּרְאֵה, הַצַּדִּיקִים מַעֲלִים תְּפִלּוֹתֵיהֶם לְאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'" (מלכים ב' ד, לג), "וַיִּצְעַק אֶל ה'" (שמות טו, כה) וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה מְקַטְרְגִים הֵם מַפְסִיקִים וּמְעַכְּבִים הַתְּפִלָּה מִלַּעֲלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג, מד). אֲבָל בַּצַּדִּיקִים הַמְקַוִּים וְעוֹשִׂים נְתִיב וּבְקִיעָה בְּתוֹךְ עֲנָנִים (בתוך הכיסוי), וְהקב״ה כִּבְיָכוֹל יוֹרֵד לִשְׁמוֹעַ תְּפִלָּתוֹ מִפִּיו שֶׁל הַמְּקַוֶּה, סוֹד זֶה, "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי" (תהלים מ, ב). וְזֶה, "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי" (בראשית מט, יח), מַה שֶׁאֲנִי מְקַוֶּה אֲנִי עוֹשֶׂה שֶׁתָּבוֹא יְשׁוּעָתֶךָ בְּשֵׁם הַזֶּה, בְּלִי שֶּׁיִּתְעַכְּבוּ עַל יְדֵי הַמְּקַטְרְגִים.
להמשך לימוד צפו בסרטון
יצחק בדורנו
זו שותפות שדורשת השתדלות, מאמץ, התקרבות וסדר עדיפויות, זו הכרעה תמידית לגבי מה שחשוב לי. יצחק לא מאפשר לנו נוחות בתוך אזור התפישה שלנו, המחשבה שלנו. כל הדמות שלו מטלטלת אותנו מאזור הנוחות.
עיקר מה שחשוב לדורנו מדמותו של יצחק הוא הסירוב להיות קורבן, הסירוב להתקרבן. זו האפשרות להושיב את בית המשפט הפרטי של נשמת כל אחד. מצד אחד, לא להתחמק מאחריות, ומצד שני לדעת לשים את הגבולות מה נקרא אנושי ומה לא.
אם אנחנו בוחרים להיות קורבן אנחנו מחמיצים את הקריאה להתגלות. הבחירה היא לא בקורבנות או להיות קורבן בעבור משהו, אלא זה לבחור בחיים. לבחור בחיים אומר לקחת אחריות על הקריאה שאני נושא כשאני יורד, כשאני בוחר בחיים.
התקווה והקיווי
שאלה: קיויתי זה בעבר.
תשובת הרבה: נכון. הכינון של הכלי שלי הוא של קיווי, קיויתי לישועתך. קיויתי הוא האופן שבו התחתון גורם לשיעור ההתגלות, זה נקרא 'נודע בשערים'. זה אומר שהכלי מוכן עוד קודם וזה על דרך המדרגה. במילה קיויתי צריכה להיות הבנה של הכנה, הכנה לשיעור שבו אני מושך את נוכחות העליון ומאפשר לו גילוי.
פרשת וירא מתחילה אחרי שאברהם עובר ברית. כל פרשת לך לך היא הכנה של האפשרות למשוך את הגילוי של פרשת וירא. ההתגלות בוירא גם היא בוחנת ומכינה את הכלי, גם של אברהם וגם של שרה. אם אין קיויתי כמו תנאי אז אין גילוי.
ש: זה לא יכול להיות בהווה?
ת: זה עבר נמשך, זו הכנה. כינון של תפילה חייב להיות דרך קיויתי. תקווה רדיקלית דורשת גם נכונות לשינוי רדיקלי. אם היום אנשים בארץ חושבים שזה יעבור ונחזור לאותו דבר הם טועים טעות מרה. שום דבר לא יהיה אותו דבר. זה לא ענין של ויסות לחצים, זו שבירה. קיווי קשור בתקווה שחייבת להיות רדיקלית כלומר היא יכולה לעמוד בכל שבירה, בכל הסתלקות של אור. קיווי נותן לך את האפשרות להחזיר את האור שהסתלק לכלי חדש, לא לאותו הכלי. הוא הסתלק בגלל הכלי הישן.
ש: מהי תקווה נפולה?
ת: תקווה נפולה זו תקווה שאומרת 'אני רוצה שדברים יחזרו לקדמותם'. הרבה ממה שנשמע בתוך הסנטימנט של התקווה הוא 'שזה יעבור ונוכל לחזור למה שהיינו קודם׳. העניין של תקווה וקו הוא להביא את האנושות לשיעור הבא שלה, לתיקון הבא שלה, לא לחזור אחורה למה שהיה. תקווה נפולה היא לומר שאני רוצה לחזור לכלי שאי אפשר היה להעלות בו אור וגרם לשבירה ולביטוש, כי זה מה שאני מכיר.
ש: התקווה היא תמיד המהלך הבא? נקודה אחרת בכל מצב שלנו?
ת: התקווה זו נקודה שאומרת 'אני צריך להכין את הכלי'. זה להסכים לשבירה, לשינוי רדיקלי, לכך שטעיתי. זה לעמוד למשפט, לקחת אחריות על זה שנדרש שינוי, עדכון.
ש: וזה נותן את הטעם לחיים?
ת: נכון כי זה נותן לך עתיד. תקווה זה לא שהכל יחזור להיות כמו שאני זוכר או מכיר בתוך אזור הנוחות שלי. להחזיר עטרה ליושנה זה החידוש הרדיקלי ביותר, משום שזה אומר שהאנושות תתקדם להחזיר את עצמה לשלמות שלה. ליושנה, לשורש שלה, לא לעבר ספציפי.