פרשות השבוע
ויצא
וַיֵּצֵא
היציאה, כצורך וכוונה להתקרבות אל הגלות, היא יציאה מאותה סביבה בה הכלים עדיין לא מוכנים, הם לא יכולים להיות מעוצבים בלי החיסרון, בלי ההסתלקות. לכאורה הכלי יוצא אבל למעשה האור הוא שיוצא.
הצורה שבה אנחנו פוגשים בפעם הראשונה את הגלות היא בצורת שינה וחלום ולא התגלות מלאה. מתוך תיקון החושך, באמצעות השינה והחלום, אפשר להוציא את ההגדרה העצמית העמוקה ביותר. הדוגמא הזו תהפוך להיות התבנית של היציאה והחזרה.
ליעקב שתי גלויות, גלות ראשונה כאדם שיוצא לעצב את עצמו, וגלות שניה כמשפחה המגלמת בתוכה אפשרות של עם, אפשרות פוטנציאל של תיקון, משום שיש בה את ההתאמה של שנים עשר השבטים אל מול שתים עשרה התכונות של עולם התיקון, עולם האצילות.
הדבר המסכן באופן ממשי את יעקב הוא עניין הפגישה על יד הבאר, באר האורות, זו המלכות שעדיין סתומה, המפגש הוא של כל הרועים, של כל מערכת הנשמות וההנהגות. כל המערכת הזו מתכנסת לזמן של הרגשה משותפת, הרגשת הצורך באור של המלכות המתוקנת באור העליון כדי להתקיים. ועל זה יש הסכמה. הבירור הוא על הדרך של כל אחת מתפישות העולם המתקיימות על הבאר.
יעקב פוגש באמצעות רחל את התפקיד המיוחד של ישראל, את היחוד שלו, מראיית רחל יש לישראל את הכוח לגול את האבן שמעל המלכות, את כוח התיקון. נוצרת זהות במפגש בינהם, עכשיו הוא יכול לעשות את התיקון עבור כולם, הוא לא צריך לחכות לכוח משותף, הוא יכול להיות הראשון שמאפשר למלכות לקבל את כול אורותיה ולהשפיע אותם לכול העדרים, לכול הנשמות.
נעבור על מאמר הגאולה של הרמח״ל, בו דנים כמו בסמלים של חלום, ונראה איך כמה מהמושגים שהרמח"ל משתמש בהם במאמר מתגלים בזוהר. נקרא גם בתע"ס בחלק של ז' מלכים דמיתו, שם נמצאת הגלות הגדולה של האורות מהכלים, שהיא התבנית שכל הנשמות יצטרכו לעבור אותה. כל אלו קשורים בסביבה של פרשת ויצא.
להמשך לימוד צפו בסרטון
משמעות הבאר
הולכים לבאר כשמתחילים לדבר על תיקון הרגליים. משה בורח ממצרים, בהתגלות נאמר לו "של נעליך מעל רגליך", ובנוסף נאמר לנו שמשה השתמש ברגליים כדי לברוח:
טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. (שמות ב).
משה לא הולך הוא רץ, הוא בורח מפני התיקון הזה ומחפש את התיקון הבא. בניגוד ליעקב, התיקון הבא מבחינתו של משה היה להגדיר את שושלת ישראל מחדש, את המוצא שלה. הוא חוזר לאברהם, שהרי מִדיָן אלה תולדות של אברהם. במובן מסוים משה מדלג על יצחק ויעקב וחוזר חזרה לאברהם.
ליעקב, לאחר ההתגלות, היה ברור שמשמעות ההליכה והיציאה מארץ ישראל אל השורש הזה (אֲרָם), היא בשביל להוציא ניצוצין כדי להיות מסוגלים לתקן את הרגליים. לכן, ברור שהדבר הבא שיפגוש יהיה כל אומות העולם.
החשיבות נראית לנו תמיד הפגישה שבין יעקב לרחל, בין משה לציפורה, בין אליעזר לרבקה. אבל האמת היא שיש לה תנאי מקדים והוא הפגישה עם רועי העולם. עם הרועים, עם הנשמות, עם הצורך. ברגע שהצורך מובהק ומבורר יכולה להיות ההבניה של זהות ישראל.
הבאר, היא מקום המפגש המבארת לכל הנשמות את המקום שלהם. במאמרו של בעל הסולם הוא מדבר על הנקודות שבונות את הפרח, נקודה למעלה, נקודה בצד מימין ומשמאל, הכל כדי ליצור את קווי המתאר, שמצד אחד מבדילים ומצד שני יוצרים את השלמות.
ראשית, צריך להיפגש עם הצורך של אומות העולם. אם אין צורך לאומות העולם אין הצדקה לקיום ישראל. יעקב לא יכול לפגוש את רחל, את הכלי המאפשר לו להיות ישראל, ולמשוך את ההארה למטה, להתגלות, מבלי שיפגוש קודם את הצורך הכללי, לא מספיק רק הצורך של ישראל. על זה מדברת הבאר.
בבאר הגדלות האפשרית והניסיון של בינה להכשיר את מלכות וז"א להיות אמצעי התיקון. היא מרחב שבו צורך מלמטה נפגש בצורך מלמעלה, זהו מקום המפגש של הנשמות, של ההנהגה, של השרים, של הכוחות המנהיגים. בבאר אפשר לראות מה אפשרי באותו הזמן.
על הבאר הזאת מתברר שישראל הם שצריכים לשאת את צורת התיקון, משום שתפיסת הנשמות את השליטה בעולם היא שזו שליטה של דין, של חרון אף. הם לא מצליחים להתעלות למשותף שהשורש הוא באין. לכן ישראל צריכים להחזיק את זה עבורם, זה הגילוי שנעשה באמצעות המפגש עם רחל. וזה השיח שקורה תמיד על יד הבאר.
אצל משה העולם יותר מפורד, הוא מגיע ישר לקונפליקט. יש דחיה מצד הרועים של אותה תקופה את בנותיו של יתרו. הרועים מסרבים לתפיסתו של יתרו, לתפיסה האוניברסלית, הם דוחים אותו לצד וזה עובר דרך בנותיו. משה מגיע לבאר כשהעולם במלחמת ערכים, מלחמת דעות. בדומה למפגש בין יעקב לרחל, הוא לא יכול להגיע לקשר עם ציפורה אם הוא לא פותר את הקונפליקט הזה עם העולם, זו המשמעות של הבאר.
היעוד והצורה של ישראל נקבעים על ידי הצורך המשותף של מערכת הנשמות. הם ניכרים במקום הזה שנקרא באר. האבות חופרים בארות, הם חופרים מקומות מפגש כאלה. למי שחופר באר במדבר ברור לו שזה לכולם, שזה לא רק בשבילך.
אי הסכמה לאחווה הזו ולשותפות הזו היא חלק מהתיקון. זו גם סתימת הבארות של יצחק, עד ההסכמה על אותה באר משותפת הנקראת רחובות. רחובות זו הסכמה על בינה, על הצורך ברחובות הנהר, בנהרה שלה, על זה אנחנו מסכימים לעשות איזשהו שיתוף, שם זה נקבע.
בבארות נקבעת מערכת היחסים, שם נקבעת ההגדרה של תפקיד ישראל, אם זה לגול את האבן מעל הבאר או לחפור בארות, כלומר לייצר מקור מים חיים, מקור של קדושה.
הסולם
הסולם הוא מושג עקרוני ללימוד שלנו, שהרי אנחנו לומדים אצל 'בעל הסולם'. הוא קשור במה שאפשרי להשגה ואיך זה מתאפשר בדור שלנו, איך יוצאים מהגלות? המלאכים קודם עולים ואז יורדים. בתוך התבנית הזו, מה מתאפשר לעלות מלמטה, מה צורת המלכות מאפשרת לעלות מלמטה?
הסולם הוא אמצעי להגיע לגילוי. עם הופעת יעקב וצאתו לגלות, שתהיה התבנית של הסיפור והתיקון שישראל צריכים לעשות, ניתן לו האמצעי הראשון בחלום, משום שהוא לא היה שלם, והאמצעי הראשון הזה היה סולם. סולם ענינו חיבור בין תחתונים לעליונים. זו היכולת של התחתונים לעלות אחרי השבירה. האפשרות לתקן היא העלייה לאצילות, כי אנחנו לא מקבלים את האורות במקומנו.
היחוד של ישראל נבנה מעצם העדר האורות בעולם, מעצם העדר השכינה בעולם, מכך שכל העולם הוא בגלות. היציאה של יעקב אל המצב הזה היא כדי לתקן אותו, כדי לאסוף את הכלים והאורות שישלימו את האפשרות של הגילוי. הסולם הוא האמצעי לחיבור תחתונים לעליונים, חיבור שהסתלק, הוא התחלת התיקון הממשי של נשירת איברים, של הגלות מגן עדן.
הסולם, האמצעי הזה, מאפשר ליעקב להגיע אל הבאר ולהבין את מציאות ההתכנסות של כל הנשמות, את הצורך שלהן. התנאי שמאפשר ליעקב ולישראל לראות את החיסרון בתיקון למערכת כל הנשמות נקרא הסולם.
לפיכך, לדור אחרון, לנו, בכדי שנשלים את הזהות של עצמנו, של מה בעצם אנחנו צריכים לחבר, שב ומופיע האמצעי הזה שנקרא הסולם בפירוש הסולם אל הזוהר. הזוהר הוא עצמו החיבור, המאור, הזוהר, האור חוזר, שאנחנו צריכים בדור אחרון כדי להשלים את החיבור בין עליונים לתחתונים, כדי להביא את הגאולה.
