פרשות השבוע
חיי שרה
פרשת חַיֵּי שָׂרָה
בפרשת חיי שרה יש משהו שמסכם את מה שנולד כמנהיגות, כמכלול הסיבות לעיצוב של הימין, שהוא חסד שבתוכו הגבורה. כמו כן, הפרשה מלמדת אותנו על האיסוף של קיבוץ הגלויות במובן של ארץ ישראל, של הקניין של המקום. האיסוף הופך להיות הכרה בענף שבו יש קשר לתיקון של האדם הראשון. זה בא לידי ביטוי במערת המכפלה. צמצום ב' מאפשר את התיקון בתוך מרחב, שבזכר הוא 'מער' ובנקבה הוא 'מערה', בבחינת מרחב מוגן שבו אפשרי לבנות משהו. כמו חלקה ביער שאין בה עצים, '׳מעגל פיות', שהוא מקום שמאפשר נוכחות אחרת, מוגנת מבחינה זו על ידי היער כי היא בלתי נראית. כך שמדובר במשהו נסתר, ועם זאת שמאפשר מרחב השפעות הרבה יותר גדול, וגם יציאה ממנו אל מסעות בתוך היער. הסתלקותה של שרה מקבעת למעשה את הקניין על הארץ, כי צריך 'לקבור את מתינו'. זה המקום שעליו ניתן לומר ׳כל מחזור חיי לעתיד הולך להתרחש במרחב הזה׳. זה האופן שבו שרה מאלצת את כולם להגיע למקום החיבור הזה. מקום החיבור הוא פנימי, של עצם הזהות של ישראל. הוא גם מגדיר את מה זה ׳לאסוף׳: התהוות של מסע כדי לאסוף ולקבץ. הנסיעה הזו היא של עבד אברהם, אליעזר, שהוא 'כנען מתוקן'. המסע מוכיח את תיקונו, כי הניצוצות שלו נאספים על ידי המסע למציאת רבקה כדי להביא אותה ולעשות את השלב המכריע, שהוא תבנית ייבוא של אותם ניצוצות ממשפחת אברהם, שלא היגרה איתו, זו שלא הפכה להיות גֵּרָה בארץ.
הניצוץ הראשון שנמשך משם הוא רבקה. כל הניצוצות יהיו נוקבאות, כלומר הן המרכיבים העיקריים של המסך של קיבוץ גלויות, שהוא כאמור קיבוץ אחד. לאחר מכן, יש את המסך המייצר את החוץ פנימה, שזה איסוף הניצוצין כדי לבנות את הזהות פה, בארץ ישראל, הניצוץ של שרה אבל עכשיו כחסד. מה שהיה קודם גבורה הופך לחסד והכרה של תורה. אפילו עבד אברהם צריך שהיא תשקה אותו מכדה, מתפיסת התורה שלה. היא נושאת איתה את המים האלה. יש גם את הנוכחות של השיח של יצחק בתוך המרחב הזה, שאוסף בשדה, שעצם תפילתו היא איסוף ניצוצין.
הסיפור האחרון הוא של אברהם ובני הפילגשים שלו, שהם בבחינת שילוח ניצוצות למזרח הרחוק כדי לקשור אותם אל כל היסוד של התיקון. התיקון של שרה הוא 'תחיית המתים' ומתחיל כבר ברכישת אדמת הקבר מבני חת. 'תחיית המתים' היא אחד השלבים של אחרי גמר תיקון, כתוצאה מצמצום ב'. כלומר, כל מה שיתאפשר כאיסוף אורות כדי לתקן את המנעולא עצמה, וכל מה שלא יכול היה להיתקן עד כה, מה שהיה 'אי אפשר' הופך לאפשרי.
כל השלבים האלה נאספים אל תוך הפרשה הזו שמניחה את הבסיס לאתחול התבנית של פריסת התוכנית עד האחרית. בפרשה יש את שם המקום קרית ארבע, שהוא המקום שמחבר את הארבעה, חו"ב תו"מ יחד. ארבעים וארבע מאות הם ביטויים של זה באופנים שונים. יש גם את המושג 'חברון' שמשמעותו היא עצם החיבור וגם המקום ששרה מושכת אליו את משפחת אברהם, כדי לבסס את ההסתלקות, שהיא עליית מדרגה, עליית נשמה במובן האמיתי.
בהיפוך מהנהגת העולם של יעקב ועשו, ההנהגה של שרה ואברהם היתה משותפת עד נקודת השבר שהיא עקידת יצחק. שם לא היתה שותפות. כל המהלך היה כדי לבסס את התולדות, החשיבות, ההגירה, עשיית הנפשות, מערכת היחסים עם העליון. תמיד היתה שותפות. ההכרעה הזו של אברהם מפרקת את השותפות של ההנהגה הזו ומעצבת, ויש לומר בזהירות כאן, את השליטה של הרוחניות, בטון שיש בו הרבה פעולה אלימה, בעלת גוון של דין. למרות שלכאורה מדובר בחסדים, הם הופכים לדין. ניתן לומר שעד גמר תיקון זו תהיה השפה. בגמר תיקון תתחלף ההנהגה, או תהיה שותפות אחרת, שהטון המנהיג בה יהיה טון של הידיעה, של הנבואה, המילה, פחות של החרב. יש פה זרמים תת קרקעיים של התחייה אפילו במובן של איך שהיא מתפרשת, כי תחייה יכולה להיות מובנת כהתרוננות, תקווה, הבטחה ואפשרות שמסירה את המגבלה, לא את המקום אבל את המגבלה.
להמשך לימוד צפו בסרטון
המשמעות של מערכת המכפלה
שאלת חברה: מהי משמעות הכפילות שבמערת המכפלה?
תשובת הרבה: אלה ארבעה מצבים. המכפלה היא לא המערה, היא השדה. העיקרון הוא השדה. המלכות הופכת להיות כפולה בהשפעת בינה ומאפשרת את המערה, את המרחב הזה שבו אפשרי התיקון. האגדה אומרת שמערת שדה המכפלה היא מערה שמובילה עד אצילות, שם אותם גופים, רצונות, שקשורים לנשמות של אדם הראשון וחוה, של אברהם ושרה, כמו מסודרים בשתי שורות. זה המקום שמחזיק את הגוף, את הרצון שמסוגל להתקשר עד אין סוף. זו החשיבות של המערה, מקום החיבור, לא רק חיבור בינינו, חברון היא חיבור אל העליון. זו הסיבה שחברון כל כך נפיצה. החלוקה של אבא ואמא כראש וישראל סבא ותבונה כגוף, היא השורש של החלוקה הפנימית, הכפולה.
החיבור בין רבקה יצחק ואליעזר
שאלת חברה: מה חסר במעשה אליעזר עבד אברהם?
תשובת הרבה: הרב"ש אומר שישנה סיבה שאליעזר לא יכול היה להיכנס לתוך המשפחה של אברהם. לאליעזר היתה בת, ובכל זאת בתו אינה לוקחת חלק, אי אפשר להכשיר אותה כשידוך מתאים ליצחק. הסיבה לכך היא שהתולדה של המצב של אליעזר היא הכרה שבה הוא אומר אלי עזר, תעזור לי. הוא לא עובר למצב הבא, מצבה של רבקה שאומרת ׳עצם זה שאני מכירה בסביבה שלי שהיא רצון לקבל לעצמי, סביבה רעה, שהיא של רשעים ואני מצליחה לצאת ממנה, לצאת מהקבר הזה כדי להגיע, הרי שכבר חסדים נעשו בי'. אם אין בהכרתנו ההבנה שאלה הם חסדים, אז לא עברנו מאליעזר לרבקה. עלינו לעבור מהכרת אליעזר להכרת רבקה. ולפיכך רבקה היא הכלי המתאים ליצחק ולא הבת, התולדה של אליעזר. ברגע שרבקה יוצאת עם כד על הכתף היא יוצאת עם דברי תורה כמים. היא מסוגלת להשפיע אותם ולהשקות גם בני אדם, גם את אלה שנפסק להם מוות. היא ממשיכה בכך את שרה באופן הכי אמיתי. אלה שהיו ראויים למוות, להסתלקות, מקבלים חסינות, כפרה, כך שהם מסוגלים להמשיך את התיקון של עצמם, לגשת.
ש: רבקה יצאה ככל השואבות האחרות, היכן מתבטאת הבחירה שלה?
ת: הבחירה של רבקה איננה בכך שיצאה לשאוב מים עם השואבות. שואבות זה מצב מאוד מסוים של הנוקבאות שיוצאות לשאוב מים, לשאוב חיים. מבין אלו רבקה היא זו שמסוגלת לקחת אחריות שמתבטאת בנשיאת הכד על הכתף שלה. ייתכן וגם כל יתר השואבות נשאו כדים על כתפיהן, אך רבקה בוחרת להשקות. אנחנו לא מוצאים שמישהו אחר משקה, או נותן. זו פעולה של השפעה. זהו רגע שהנוקבא הופכת להיות דכר, היא משפיעה ולא רק לאליעזר ולכלל בני האדם אלא גם לאלה שנגזר עליהם מוות. היא נותנת להם סיכוי נוסף לחזור. "...וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב…" (בראשית כד, מד), זו הבחירה שלה. להשקות אותו זו גם הבחירה שלה. היא לקחה מים כמו כל השואבות לצאן. היא שייכת למשפחה הזו, שנענית דרך הפרטיקולרי לאוניברסלי, זו בחירה שלה. היא בוחרת לעשות את המחווה הזו, להיות כזאת, להיות החסד. לפיכך כעת, לפי המעשה היא מתאימה ליצחק, לפני המעשה היא עדיין לא מתאימה לו, רק אחריו.
ועם זאת ישנה חשיבות לאליעזר, כל המפרשים מאוד אוהבים אותו ואומרים עליו שחשוב יותר להקשיב לשיחת עבדי תלמיד חכם מאשר לשיחת תלמידי חכמים עצמם או לשיחת צדיקים. יש יחס חשוב לאליעזר, אבל הוא יחס מאוד מוגבל. בשלב הזה מדובר בבניה של מערכת שתאפשר לכל התודעות האנושיות להיתקן, היא מאפשרת את זה גם לאליעזר, היא כונסת אותו לתוך זה, הוא חלק מהכוחות שיעצבו זאת אבל הוא לא הכוח העיקרי.
יש לאליעזר חשיבות מדויקת של התפקיד שלו. אנו לכאורה מייחסים לו תפקיד יותר חשוב כי יש לנו מערכת של היררכיה, של חשיבות. איננו קולטים שכל הדמויות כולן, אליעזר, רבקה, אברהם, שרה, לוט, אשת לוט, הגר וקטורה, הן כולן מצבי יחס שאנחנו עוברים בתוך העבודה, זה הכל באדם אחד.
פרשת חיי שרה לאור הקבלה - דמותה של שרה
שאלת חברה: לפני שהשאלה תתפוגג לי אני רוצה לשאול על שרה.
תשובת הרבה: שרה לא מתפוגגת. היא היתה חכמה, היא מסתכלת מלמעלה ואומרת ״רבותי אני מסתכלת עליכם, כל תחייה שתגיע אי פעם, של הרצון לקבל, שיכנס לתיקון בזמנו, בזמן תחיית המתים, אני נמצאת שם״.
ש: היא מציעה משהו אחר, עוצמה אחרת של קשר.
ת: היא קודם כל מחליפה את החרב במילים. היא מהות הכפרה. היא מכפרת על מעשה אברהם, על המאכלת של אברהם, ומציעה אופציה אחרת של החרב של המילים, של התפילה. הכפרה, כמו ביום הכיפורים, עניינה הוא שגם אם אתה חושב שאתה לא ראוי, יש כוח שיאפשר לך להיכנס כדי לתקן. זו מעין השגחה שאומרת ׳גם אם, לפי השיפוט שלך, אתה לא ראוי, דווקא מתוך זה שיש לך הכרת רע אמיתית, אל תישאר שמה. יינתן לך כוח שיעטוף אותך באופן כזה, שיאפשר לך לגשת׳. כך עושה בינה. למרות שמלכות מכירה את הטבע האמיתי שלה, בינה מאפשרת לה להיכנס לתוך מרחב כזה. לכן לא צריך להרוג את הרצון הזה, אפשר לעטוף אותו ולכפר עליו. אפשר להכניס אותו לתוך מערכת התיקון באופן הזה.
את זה שרה מציעה. לכן בגמר תיקון ההנהגה היא של הדיבור, ולא של החרב. צריך להסתכל על הכוח של שרה. כל המפרשים קושרים את מות שרה לעקידה וזה נכון, אבל היא נקשרה לא מהסיבה הנכונה, לא בגלל שהיא שרה אלא בגלל שהיא מכפרת על הפירוד של ההנהגה המשותפת. עד לרגע העקידה ההנהגה היא משותפת. יתרה מזאת, יש ציווי לשמוע לשרה. אך בעקידה אין התייעצות ולכן שרה מחברת את השיתוף מחדש ומאלצת את אברהם לעלות מבאר שבע לחברון, להגיע לחיבור, למקום שבו יש צורך בקניין ובדיבור של תחיית המתים. כך היא יוצרת את ההשפעה שלה כמדברת, בתוך קריית ארבע, בתוך חברון, ובתוך מערת שדה המכפלה, התיקון של צמצום ב'. מה שנראה כבלתי אפשרי לתיקון, הוא אפשרי, כי בינה נותנת לנו את הכיסוי, את הבגדים שלה כדי להיכנס בהם לעבודה. שרה אוספת את כל העולם. לכן, אחרי זה, אפשר לברך את אברהם.
