אמת ואמונה

ישראל

בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.
בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.
בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.
בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.
עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.
ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.
אמת ואמונה

אמונה נתפסת כמו התאבדות של השכל הישר, במיוחד בעיני חילוניים. מעל הדעת מעיד על מגבלת התפיסה, ו'חס וחלילה שיש מגבלה על התפיסה האנושית, אנחנו יכולים להבין הכל'. בי היה מושרש לאורך זמן שאין דבר שאני לא יכולה להבין אותו. אם אני אתאמץ מספיק ואם יסבירו לי נכון אני אבין את זה. אני בטוחה שעוד כמה אנשים חושבים ככה - אנחנו אינטליגנטיים, בקבלה עסקו אנשים ולכן אין דבר כזה שאני לא יכול להבין. אני מוכן להשקיע מאמץ, אני מוכן אפילו ללמוד כמו בפסיכיאטריה 14 שנה כדי להבין את המושגים.
זה לא מה שמתבקש מאיתנו. מתבקש מאיתנו להתעצבן על זה שאני לא מבין ולהשתדל להבין. למה? כי אמונה זה שכל עליון לא רגש. אמונה זה שיח עם מישהו הרבה יותר אינטליגנטי ממני, שיודע יותר, שאני מוכנה לומר לו שאני לא מבינה, כי כלי ההבנה שלי מוגבל ואני מוכנה לעלות מעל זה כדי לקבל שכל עליון. אמונה זה שיח עם מישהו שיש לו את כל התוכנית, כל המידע, כל ההרגשה, הליבא, ההרגשה שמוציאה לפועל את השכל שיודע איך להשפיע טוב.
אמונה זו הנכונות שלי לומר - אני לא מבין, אני רוצה להבין, יותר מזה, זה מעצבן אותי שאני לא מבין, אבל אני מבין שההתעצבנות הזו היא הגדרת הפגם שברצון לקבל שלי, שמגדירה את המגבלה של השכל שלי. אמונה זו היכולת לעלות מעל השכל האנושי. אנשים מבינים אמונה כמו עניין רגשי, או עניין שהוא בעצם מחוץ לגדרות השכל, אמונה זה שכל עליון. הלימוד שלנו זה כמו להגיע למצב של מלכות, היא מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא יכולה לתת לשכל העליון להתפשט, לחוכמה, לחיים האלו להתפשט, לכן היא מוכנה לפנות משהו מעצמה, כדי שזה יתפשט בה וייתן בה את טבעו או את שכלו. זו אמונה.
אמונה זה הניצוץ שאומר שאני שייך לשורש שכן צריך להבין, שכן צריך להשיג, אז איפה המגבלה? למה אני לא משיג? אני לא משיג בגלל המגבלה של הרצון שלי. הרצון מייצר שכל. אני רוצה משהו ואז בא השכל, כלומר איך להשיג אותו. אומרים שהצורך הוא אבי כל ההמצאות.
פתאום יש לי הכרה של הרצון העצמי, איך שהוא רוצה ומה שהוא רוצה מגביל את השכל שלו. זה מעצבן אותי, זה מתסכל אותי כי זה עושה לי חושך, אני רוצה להבין. מה צריך לעשות בשביל להבין? אני בונה רצון חדש, זה חיסרון לחיסרון. זאת אומרת, המרחק, הפער בין מה שאני מסוגל ובין מה שאני יודע שמיועד לי פותח את מקום העבודה. תמיד הפער פותח את מקום העבודה. לא החיבור, לא השלמות, הפער.
אמונה זאת שפת הלימוד של האדם את בוראו. זה שכל עליון, בניגוד לכל הדתות שאומרות בוא תשכיב את ההיגיון שלך לישון, תעשה מה שאני אומר. זה בדיוק הפוך מאמונה. אמונה זה כלי אמנות, כלי יצירה, שכל, שכל של בעל המלאכה, של היוצר, של בְּצַלְאֵל. למה קוראים לו בצלאל? כי הוא מוכן לעמוד בצילו של האל ולקבל שכל ממנו, אז הוא יודע לעשות משכן.
אמת ואמונה

בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.
אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.
הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.
השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי - זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס.
אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.
סדר העבודה

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?
הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.
יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.
פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.
ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.
לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:
צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."
צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.
אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.
דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.
התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.
אמת ואמונה

שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?
תשובת הרבה: את לא יודעת.
ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.
ת: אלה שהגיעו להשגה.
ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.
ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.
ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?
ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?
ש: להאמין?
ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי.
אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.
מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.
ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.
ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.
ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?
ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.
ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.
ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.
אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.
ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.
ש: אם יש השתלמות יש שלמות.
ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה.