שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?

תשובת הרבה: את לא יודעת.

ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.

ת: אלה שהגיעו להשגה.

ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.

ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.

ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?

ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?

ש: להאמין?

ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי. 

אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.

מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.

ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.

ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.

ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?

ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.

ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.

ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.

אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.

ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.

ש: אם יש השתלמות יש שלמות.

ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה. 

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה? 

הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי. 

יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון. 

פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת. 

ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא. 

לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא: 

צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."

צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה."  זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת. 

אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת. 

דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה. 

התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.

אח הוא השורש של המילה אחווה. זו הגדרת השייכות לשורש משותף. אם אתה מבין שאתם מאותה משפחה, שיש לכם אותה משימה, שהשייכות שלכם קשורה אחד בשני, זה נקרא אחים. זה כולל את היכולת להבין את השייכות הזו, להרגיש אותה, להתחייב כלפיה כהכרה של שורש משותף ומשימה משותפת, כזו שלא מוטלת רק על אחד מן האחים אלא על כל האחים. 

אף אחד מהאחים לא יכול לממש את התיקון של עצמו, את המשימה של עצמו, בלי שיתוף הפעולה של השני. זאת המשמעות של אח, משם זה נולד. אנחנו מהשורש של הבל שנולד כאח. כל התיקון שלנו הוא איך לא למות כהבל, איך לא להיהרג כמוהו, על מנת להיות מסוגלים לממש יחד כאחים את החינוך של קין מבלי להיהרג. ובתקווה גם בלי להרוג אחד את השני.

שאלת חברה: אם אח יכול להיות מורגש בחיבור העליון, אז כשנרגיש את החיבור הזה נוכל לקרוא אחד לשני אח?

תשובת הרבה: כן. היום כל אחד קורא לשני ‘אחי’, אולי זה משורש החיסרון. אח הוא השורש של האחווה, התחילית של האחווה, זו הבנה עמוקה שאנחנו מאותו שורש ולאותה מטרה, ולכן אני מחפש את המקום של השותפות האפשרית הזו. האופן הטוב ביותר להגיע לשותפות הזו הוא מה שאנחנו עושים בהבדלה, מבקשים לראות את החיבור של האחר לשורשו. אם אני מחבר אותו לשורשו הוא יכול לפעול משם ואז אנחנו יכולים לפעול יחד.

צריך למצוא את המכנה המשותף שאומר ‘אחים אנחנו’, אנחנו אחראים אחד על השני ואם לא נמצא את האחדות בינינו אנחנו נצא לגלות שתכפה עלינו את האחדות. באינטואיציה כל אחד בישראל יודע שכאשר יש מלחמה כולם יחד. לא צריך מלחמה. אפשר לעשות את הבירור קודם. אבל הארץ לא יכולה לשאת אותנו, כלומר יש ההרגשה שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה, למרות שאנחנו יודעים שהעיקרון הוא: “כי אחים אנחנו”.

השאלה היא מה את עושה עם הקיום שלך ביחס לחיים שלך?
הקיום הוא זמן לינארי. החיים הם זימון של האור, ששורשו הוא חיי החיים.
המשמעות לקיום שלך הוא לא מה הספקת. השאלה הרוחנית היא מה את עושה, כלומר באילו תיקונים את פועלת, לראות מה צריך תיקון בפרט ביחס לכלל. 

מה הספקתי זו שאלה של הפרט ביחס לעצמו. בזמן הלינארי, הפרט מפחד מזקנה ומוות כי הוא תמיד עומד מול החמצה. הרצון לקבל בנוי מזה שנותנים לו מאה והוא רוצה מאתים, הוא תמיד רעב. הזמן הנשמתי הוא לא זמן לינארי, הוא זמן מעגלי, הוא יותר קשור לעיגולים, לג"ר. הוא קשור למימוש התוכנית, לא שלי, לא של האמביציה שלי והקריירה או המשפחה שלי, אלא לתוכנית של הבורא לגבי.

עצם השאלה מחפשת קו אמצעי. השמאל הוא הרצונות שלי, הזמן המוגבל שלי, השאיפות שלי. איך אני מחברת את זה לימין, לגדלות הבורא, האין סוף ונוכחות האור. הקו האמצעי הראשון זה מסך, כוונה. אני מפעילה כוח משותף של רצוני להתעלות מעל המגבלות של הטבע שלי עם הרצון של העליון, כדי שרצונו להתפשט ורצוני להיות שותפה יהיו במרחב משותף. המרחב המשותף הזה נקרא מסך ואחר כך קו אמצעי. 

הערך של חיי לא נקבע על פי מה שהשגתי לרצון לקבל. הערך שלהם נקבע במערכת היחסים שהצלחתי לייסד עבור הכלל עם רצונו, ככה אני מגלה שהוא ממלא את כל העולמות. לעצם הקיום שלנו לא יכולה להיות משמעות כשלעצמו, הוא בנפרדות מוחלטת, הוא לא בתוך רצונו, לכן הוא לא בתוך המשמעות. 

ש: אז למה אנחנו סופרים?

ת: כדי להזכיר לנו שאין זמן בלתי מוגבל. זה לא 'כשאתפנה אתקן'. זה מזכיר לנו במיוחד את הביטוי בעברית 'לכשאפנה'. לכשאפנה שייך לגשמיות. הגשמיות לא רוצה לפנות מרחב או מקום בתוכה, אלא למלא את עצמה. זה התיקון שלה. אם אדם אומר "כשאאצא לפנסיה..." לא מספיקים בידו. אנחנו צריכים לבנות מערך של הכרה במגבלות של הגשמי. אם זה הופך להיות מציאותי, זה הופך לכוח דחף עצום של לא להחטיא. זה דחוף, אין לנו זמן. האין זמן נכנס לספירה של הזמן כדי לייצר את הדחף.

הספירה שאומרת שאנחנו דור אחרון, עומדת מול האמת של הלחץ של מה נדרש מדור אחרון במובן הרוחני. אז יש פה שתי ספירות, שתי מערכות של יחס אל הזמן. אני צריכה להכניס את המערכת הגשמית שלי לאיזו שהיא משמעת שיש לזה סוף ואני צריכה להספיק, ומצד שני לדעת שנשמתי קשורה לאין סוף, לנצחיות.

כדי לממש את ההשגה אני צריכה את הגוף הגשמי, אני צריכה למצוא להם מטרה משותפת. אחת ההגדרות של קו אמצעי היא מטרה משותפת של השמאל והימין. היכולת להתגבר על המחלוקת הזו היא לעלות מעל הדעת, היא האמונה.

אני צריכה את המחלוקת כדי שיהיה לי חידוש האמונה. אני לא יכולה לעבוד היום עם מידת האמונה שהייתה לי במדרגה הקודמת. זה כאילו עברתי מדינה, זה לא כסף עובר לסוחר, כי אני עוברת למקום אחר. הדבר היחידי שמוכנים לקבל שם זה את הכוח של האמונה, היא המטבע המתקבל, מטבע המעבר. אמונה היא מטבע מעבר ממדרגה למדרגה.

צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו? 

בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.

שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע. 

אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.

שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו. 

אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.

מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף. 

מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות. 

צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.

הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?

כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות. 

שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?

תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.

כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.

האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות. 

בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו. 

כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.

הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.

ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.

ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.

העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.

בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.

יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.

החניכה של רבי חייא אל חבורת הזוהר מאפשרת כניסה למרחב ההתרחשות, למימוש דרך התורה, כוונת התורה ונשמתה.

חבורת הזוהר מתהלכים בארץ ישראל כמו מתהלכים בתוך אצילות, בתוך החזון, בתוך פרצופי האדם. כאשר רבי חייא מכניע את עצמו, על ידי לקיחת אחריות כחבר בחבורת הזוהר, נפתח לו כל המסע שחבורת הזוהר ובעיקר רשב"י עוברים, ועד לאן הם יכולים להגיע. מסע שהוא כעין מעמד מתן תורה.

עבורנו, כניסה לתוך הלימוד מחייבת בירור מאוד עמוק. הכרה שנעשה לנו חסד גדול בירור כיצד להתייחס ואיך לפעול ביחס לחסד הזה. לרבי חייא לוקח זמן להבין שנעשה עימו חסד. הוא מושך את החכמה ג"ר דג"ר ורשב"י מושך רק ו"ק דג"ר- רק קטנות מבלי להשתמש בג"ר, מה שנותן לרבי חייא הרגשה של עליונות. רק כשהוא מסכים להיכנע לחבורת הזוהר ולאופן העבודה של צמצום ב' ומהלכיו, אז יש שיתוף אמיתי ובפעם הראשונה הוא רואה מה שהוא לא ראה מעולם. 

רבי חייא רוצה להיכנס לחבורה, ר' אלעזר לא מצליח להכניס אותו, רשב"י קולט את ניצוץ השכינה הנמצא בחוץ ומצליח להגדיל את רבי חייא וגורם לו להיכנס "בהשפלת עיניים". הוא לא משתמש במשיכת החכמה מלמעלה אלא משפיל את עיניו ולכן נכנס לאלם.

איך משתפים מסך? איך יוצרים מסך משותף ומה מתגלה על מסך משותף? ההליכה אט אט בתוך עצמנו, כמו רבי חייא, ההליכה וההסכמה לתהליכים החונכים אותנו בכל פעם אל השיתוף.

זוהר שמות אותיות רלט' - רמב':

כיוון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. גם הראש שלו הורד, תפיסת משיכת החכמה שלו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של ר' חייא, על פיו , על המסך שלו, על הכוונה שלו. ידך, זה הכוח שלך. שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע להשית עצה בנפשו. הוא אבוד. מצב המזכיר את סיפורו של רבי ייסא סבא שהולך לאיבוד בתוך הים הגדול, בתוך שאלות הנשמה קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ברגע זה נוצר בו מסך המאפשר לו למלל את המתחולל בו, ואמר, עיני ראה, החכמה מאירה בי, מה שלא ראיתי מעודי, בכל ניסיונות משיכת החכמה לעצמי, לתוך כלי שלא האיר בי מעולם. עכשיו אני רואה מה שלא ראיתי מעודי. וקומתי הזדקף, קיבלתי תקומה, הייתה לי תקומה. על משקל המילה נקמה הכתובה בתורה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש הזהב הטוב הבוער.

פנימיות הדברים:

כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הם נמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורוק, נקודת השורוק זאת אומרת המחלוקת. שהיא סוד בינה שחזרה לראש א"א - ארך אנפין. 

בעל הסולם נותן לנו דוגמה איך המהלך הזה קורה בעולם האצילות, העולם בו נמצאת התבנית הקבועה של צמצום ב'. מה היא התבנית הקבועה של צמצום ב'?

א. שיש שיתוף קבוע בין עליון לתחתון.

ב. שיש לתחתון שלב נוסף שלא היה לו עד כה הנקרא עיבור. עיבור, זו הדרך בה העליון מכין את התחתון, לתת בו צורות של אפשרות שיתוף. כמו רחם שנותנת בכל עובר את התכונות המאפשרות לו להיות אדם, שותף במציאות משותפת. זו"ן- מערכת הנבראים, אינה מאפשרת ללכת מקטנות לגדלות, זה יגרום לשבירה. לכן עולם האצילות יוצר מצב בו אנו נכנסים לעיבור. 

יש לראות את כניסתו של רבי חייא אל תוך מעגל האש כמו כניסה אל תוך רחם, שם הוא עובר עיבור, הוא מסכים. הוא עובר עיבור ונולד לקטנות. אנו רואים שרשב"י מחפש את הניצוץ הזה שמכין אותו, את רבי חייא, הניצוץ שמעיד עליו שעבר כבר את העיבור והוא באמת יכול להיוולד לקטנות. הוא נולד לקטנות והוא רואה, הראייה הזו גורמת לו לגדלות. למעשה הוא עובר את שלושת השלבים האלה הנקראים עיבור א' ועיבור ב'.

לכן נכתב, נודע שיש מוחין הנמשכים מקו שמאל בלי ימין שזה סוד בינה שחזרה לראש א"א ובראש א"א יש חכמה בלי חסדים, חכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר, רק בראש, לא בזו"ן דאצילות ולא בבי"ע. וע"כ החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. זה נבחן כחוסר אור ואני רוצה אור אלא שאני לא מסוגל לאפשר לאור להאיר. ונבחנים משום זה למוחין, ניתן לומר שזה המאור הקיים בחושך.

למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר  בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החיריק, למעשה זה שילוב של ז"א ומלכות. למלכות יש את הכוח של המנעולא, הכוח להסיר את הג"ר, את השליטה של השמאל. לז"א יש את כוח התאום, את המסך המשותף, את המטרה, המטרה היא שיתוף עם העליון. בכוח המסך הזה וקומת החסדים שבו, הוא מכניע את קו שמאל ומחבר אותו לימין ואז מתלבשת החכמה שבשמאל עם החסדים שבימין והחכמה יכולה להאיר בשלמות. 

וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. 

חולם זו ההרגשה שמשהו מעלי ואני לא מצליח להכניס אותו. 

שורוק זו ההתפשטות והמחלוקת. 

חיריק זהו המצב בו אני עולה מלמטה ומחבר את שני הקווים. 

ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, הם נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל, שאין בקו אמצעי, מכאן אפשר להבין את גאוותו של רבי חייא, המעלה של קו שמאל היא שיש לנו ג"ר אבל הוא אינו יכול להאיר ואילו קו אמצעי הוא מאיר בכל השלמות כי יש בו את הכלי הנכון, אור חוזר, לבוש חסדים, אבל יש בו רק ו"ק דג"ר זאת אומרת רק שש ספירות, רק אורות נפש רוח של הג"ר כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר. 

ביאורו של בעל הסולם את הלימוד הזה על רבי חייא:  

והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, בהרגשה שהוא מושך ג"ר הבאים מקו שמאל. למדנו על רבי חייא שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה איך הולכים מחיל אל חיל. הלך ללמוד אצל רבי שמעון והתחיל להרגיש שיש מסך דחיריק וקו אמצעי ממנו רבי שמעון מקבל את הפנים שלו, אשר המסך הזה פוסק את המוחין דחכמה המכונים בית, כלומר, מסלק ממנו את הג"ר דג"ר והוא מאיר רק בקטנות. ונדמה היה לר' חייא שרשב"י יותר קטן ממנו כי הוא מצליח להאיר רק אור של קטנות ללא ג"ר, אמנם מלא. כי ר' חייא אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר כמו קו שמאל ולרשב"י אין, מהסיבה שמשתמש בקו אמצעי. שמשתמש בתורה, בתיאום, שזו הדרך היחידה לתאם ולשתף. 

חשב ר' חייא את המוחין של עצמו, יותר פנימיים מן המוחין של רשב"י לכן הוא לא מצליח להיכנס ואמר אני אשמע מפה. כלומר מהמצב שלי, את החכמה. הוא שומע שתאוותם של ישראל שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי. זאת אומרת, כשהם יסלקו את הג"ר של השמאל זה לא כדי שהוא יסתלק אלא כדי שיחזור וימלא את הכלי. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם, אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, כלומר בחינת חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, חסר הלבוש הנכון, הכוונה הנכונה, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם , עד שהם מקבלים את המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו.

הסיבוב הזה של הראש, כלומר בקו שמאל הנקרא אחוריים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, וזהו שהתפללו ישראל שיהיה בורח כצבי. שאם אנו גורמים שתסתלק מבינינו משום שאחזנו בקו שמאל קו בו החכמה אינה מאירה ועל כן גרמנו לך להסתלק, יהי רצון שתברח מאיתנו באופן כזה שהבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר למקום שהניח כלומר לקו שמאל.

וכל זה אמר תלמיד אחד של ר"ש לר' חייא כדי להודיע לו את מעלת רשב"י. שאף על פי שמשתמש בקו אמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא , שנאחז בקו שמאל בלי מסך, זאת אומרת בלי הכוונה הנכונה, בלי הלבוש הנכון, הוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

כשרבי חייא מבין שהצדק עמו עם מה שהוא שמע מהתלמיד אז הוא בוכה משום שהוא הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, הם בסוד החכמה והוא יושב בחיצוניות כי היא לא מאירה לו. 

כשר"ש שומע את הבכי. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, השכינה בחוץ, לברא כמו שאנחנו יודעים, זה גם אותיות בריאה . כלומר זה שהיא בחוץ והוא שומע אותה אז יש פה מקום לגילוי נוסף. אם יכללו אותה להיות חלק מהנשמה יכול להיות מסך יותר גדול וגילוי יותר גדול. ולכן אומר רשב"י שגם הוא מרגיש את רבי חייא. גם ר' חייא מרגיש שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. לא רק שרבי חייא רוצה להיכנס אלא ההכרה שלו מביאה אותו להבין שבגללו, באחריותו, הוא גורם לשכינה, לחלק הניצוץ שבו ,להישאר מחוץ לבית, זאת אומרת מחוץ לשיתוף עם העליון,

ניתן עתה להבחין שני דברים. א: זו הפקעה מהרצון שלי, כיצד אני רוצה להשתמש בחכמה ולהבין שאנחנו נשאים של משהו חשוב ולכן מוטלת עלינו החובה לתת לדבר הזה את האפשרות להצטרף לשורש שלו. זה מהפך שקורא בתוך רבי חייא. ב: רבי חייא מרגיש כבר בתוך עצמו שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. ועל כן מישהו יפוק, מישהו ייצא להמשיך לו מוחין דפנים. ר' אלעזר נקרא להשמיע לר' חייא קול ע"י המסך דחיריק, כי קול זה זעיר אנפין והדיבור הוא זה שחותך. 

הדיבור שלנו חותך אותיות, חותך את הקול. כדי להכניס את השכינה לפנים. זה לא סיפור בין רבי חייא לחבורת הזוהר, זו מערכת הנשמות, שכינה עליונה עם שכינה תחתונה. ולכן כדי להכניס את השכינה לפנים, כדי שתהיה פנים בפנים עם ז"א ע"י שיקבל את המסך דחיריק שבקו אמצעי ותהיה האש של המסך שלמה. מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו ר' אלעזר חשב לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את הקו האמצעי. שבעצם יקבל את צורת השיתוף, את צורת התיקון או יצטרף אל תיקון השכינה כדי לאפשר לה להיכנס אל היום השביעי שלה ולהגיע לגמר התיקון. אז יש כישלון.

שמע קול שאמר שעדיין לא נסמכו אצל ר' חייא  הקווים של ימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עדיין לא נתקנו במסך של הצמצום א' שלו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא  יכול ר' חייא לקבל ממנו, משום שהוא עובר קטן מידי. ולכן לא יצא ר' אלעזר אליו כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל את דבריו עדיין. וסוד יציאה זו פירושו שמה שרצה ר' אלעזר זה לצאת למדרגתו, לרדת למדרגתו של ר' חייא כדי להעלות אותו. כל צורה של להעלות מישהו זה לרדת אליו. התורה יורדת אלינו כדי להעלות אותנו. כל הכתיבה, כל הלימוד הוא לרדת כדי לעלות.

כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ צריך היה ר' אלעזר לצאת מפנימיות לחיצוניות. אבל הוא לא יכול לצאת משום שעדיין לא יכול לקלוט אותו. החסימה הזו מורגשת לרבי חייא. זה כמו שאנחנו לא מצליחים לקרוא לא ללימוד, לא לחברים, לא לרב שיצא אליך. 

ר' חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. וחוזר ואומר סוב דמה לך דודי לצבי. עכשיו יצאה מהמסך שלו הסכמה. הסכמה שהיא רמז שהשיג מסך דחיריק, הוא מוכן לסלק את החכמה שיש לו, את עצמיותו, את תפיסתו העצמית כי הוא מבין שלא רק שלא יכול להיכנס אלא חלק השכינה שלא יכול להיכנס. כשזכה להשיג את המסך הזה ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. נפתח תרעא דפרגודא, נפתח שער בתוך הפרגוד, כלומר שעוד לא זכה למסך עצמו אבל זכה רק לשער שלו. והטעם הוא, כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצמצום א' בתוך הכוח של המנעולא שבכוחו להכניע את הקו שמאל ומבחינה זו אינו ראוי עוד לזיווג עליון להמשיך אור הפנים כי המסך דצמצום א' לא מקבל עליו אור, כי עניינו דחיית האור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב'. 

מכאן אנו למדים שהשיתוף הוא צורה של המתקה. 

נחזור רגע אל סדר העבודה שלנו ולהמתקה. ההמתקה יכולה להתקיים רק כשיש לנו מסך משותף, יחד, בכוונה משותפת, אנו רוצים להפקיד את הכל בידי השכינה, לכן אנו עושים שיתוף של צמצום ב'. צמצום א' הוא ההבדלה במה לא להשתמש בתוך עצמנו, ברצון לקבל של עצמנו. 

ואז ראוי להמשיך אור הפנים, ולכן המסך דצמצום א' לא נחשב למסך שלם, אלא רק שער למסך. והוא סיבה, הוא מושך כמו שאנו יודעים שצמצום א' והמצוקה של מלכות מושכת את צמצום ב'. כיוון שהוא כשלעצמו לא ראוי ולכן קורא לעזרה אז רבי שמעון זוקף את עינו. שהרגיש שיש לו שער, שזכה במסך דחיריק מצמצום א', אמנם הוא רק שער אבל הוא נתינת רשות להיכנס לפנים. ואיך לא ניתן לשכינה להיכנס פנימה? קם ר"ש, שהלך אש המסך שלו, הוא הולך לשתף את רבי חייא באש המסך שלו. ממקומו של ר"ש, שהוא המסך הממותק של צמצום ב', עד מקומו של ר' חייא וקיבל ר' חייא בזה מר"ש את ההמתקה של מסך דצמצום ב'.

אז אמר ר' שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, כלומר, כבר קיבל את בחינת הקטנות ע"י הזיווג שנתן לו במסך, הגם שזה עוד בקטנות ,כניצוץ, אבל זה כבר קליטה. כלומר, הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. כיוון שיש לו קטנות הוא ראוי אח"כ לקבל את הגדלות. כי קטנות זו מאמא, קטנות של בינה, של שיתוף העליון - קטנות שמכשירה אותו לקבל את הגדלות אח"כ כי אלו הכלים שלה. 

ולכן אומר שנאלם פיו. כי קטנות זו שקיבל מכונה אלם דאלהים, הרומז שחסר לו "יה" דאלהים, שזה סוד ג"ר. זה הסוד מי שם פה לאדם. מי שם פה לאדם ? זה בעצם האופן בו אלוהים עונה לסירובו של משה לצאת לשליחות שלו. זה אומר מי ששם פה ,זה בעצם אותו רצון של העליון לשיתוף, הוא יתן לך פה והוא יזמן לך את החסדים כפה בשבילך, דרך אהרון, ישים בפיך דברים. מי שם פה למלכות כדי שהיא תוכל להעלות אור? זו הנקודה. כדי שהיא באמת תוכל לממש את השותפות שלה עם הבורא ולהאיר.

מי שם פה לאדם, בינה, הנקראת מי, משימה פה, מסך. מסך משותף בין אור לכלי, לאדם. שהוא סוד גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, שמה מוחין דקטנות, הפה מתאלם, הפה של המלכות שלנו, בסוד אלם דאלהים, שמבין שחסר לו ג"ר. ומשום שהיה לו רק מוחין דקטנות , היה חסר ראש. אז מבקש מר' אלעזר שישתף אותו במסך שלו, כלומר שיעביר יד שפירושו כוח וחיל, ואמר ר"ש לר' אלעזר שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן, כלומר לשתף את העליון, להעלות את החיסרון שלו ויתגלה לו הג"ר שגילויים מכונה פה. לכן ר' אלעזר קם ומעביר את היד וכך משיג את המוחין דג"ר של הפנימיות שגילוים מכונה לאורך כל הזוהר פתיחת פה. 

עכשיו רבי חייא אומר: ראו עיניי מה שלא ראיתי, כלומר, הראייה היא שפע של החכמה, כי עכשיו השיג את המוחין של ג"ר דפנימיות ,הוא ראה שהשיג עכשיו את אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם היה בחיצוניות, אפילו שהיה יונק מג"ר דג"ר החכמה לא האירה לו מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל מה שהוא השיג עכשיו, ג"ר דפנימיות, החכמה מאירה בהם בשלמות כי יש לה חסדים. אז הוא מזדקף, אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, היות ולא חשבתי שעוד אשיג אותם אי פעם. וטוב למות באש של הזהב הטוב הבוער. 

הסתלקות הג"ר דג"ר מסיבת המסך דחיריק מכונה מיתה. כל הסתלקות של אור מכונה מיתה. בינה נקראת זהב הטוב , רצון השפעה, וכדי להשיג את הזהב הטוב הזה של השפעה , של אור חוזר, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי להפסיד את הג"ר דג"ר כי אז מאירים.

ומה הוא רואה? מתגלה לו שבמקום בו נמצא ר"ש בן יוחאי, הוא זורק ניצוצין לכל צד. הוא זורק לכל הנשמות ניצוץ של אור הקליטה, כלומר, שערים של כניסה אל תוך עבודה בשלושה קווים. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, שכל ניצוץ מקבל גדלות מבינה, צומח לקומה שלמה של נשמה שספירותיה בסוד מאות והם רק שלוש מאות שבעים ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפין ורבוא רבבן עד שהוא מגיע לעתיק יומין. היכולת הזו בעבודה להאיר עד שהוא מגיע לעתיק יומין שספירותיו בסוד רבבות והם רבוא רבבן, הוא יושב על כסא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק, שהג"ר יושבות עליהם.

גם במתן תורה, בו א"א יורד אל מציאותנו, המציאות מזדעזעת ולכן הכוח של רשב"י, כשהוא עולה למקום שהוא עולה אליו, הכסא מזדעזע ממנו. הוא מזעזע את כל העולמות, למאתיים שישים עולמות. הכסא נרתע מלקבל ג"ר, שהוא סוד "סר לראות," מהסנה, ממשה, שסר לראות, והוא מסוגל לראות, משום שהוא משפיל את אישיותו. כל המדרגות הללו ישנן בר' שמעון בן יוחאי. זה המקום אליו אפשר להגיע עם צמצום ב'.

עד שרשב"י מגיע  למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רשב"י, וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים: הזה הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו?זה הוא ר"ש, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכסאות וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו משבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. 

כלומר ,אותם מלאכים שעומדים באמצע שירתם אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים להקשיב לקולו של רשב"י, עד שלא נשמע, בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר ר"ש לעסוק בתורה, מי ראה שירים? כלומר את ההתגלויות, שלמויות, השתלמויות. מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? בשביל ר"ש כולם באים, כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן שהוא סוד הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל,בנתיב, שפתח ר' שמעון לעבודה בשלושה קווים ובצמצום ב' 

זה המהלך המתבקש מאיתנו כדי לפתוח ולראות את מעלת הזוהר ,את השותפות שלנו בתוך הזוהר. איך להיכנס לשותפות עם המשימה, עם המטרה ועם צורת העבודה של הזוהר.

שאלה חברה: על הגלוי והנסתר שרשב"י מסוגל לגלות לנו. הרבה ממה שאנחנו מקבלים בזוהר הוא בהסתרה, אז איך אנחנו יכולים לקבל את הדברים של רשב"י?

תשובת הרבה: כשבעל הסולם כתב את התרגום והפירוש של הזוהר שנקרא הסולם, הוא כתב לנו הרבה מאוד מאמרים על התנאים איך אפשר בכלל להתקשר אל מה שנאמר בתוך הזוהר, אל מה שרשב"י וחבורת הזוהר אומרים.

תנאי הלימוד שלנו הם:
לשם מה אנחנו לומדים? מה אנחנו רוצים לתקן? מהן המטרות שלנו?
ממה אנחנו צריכים להתנקות ומה להסיר מעצמנו? איזה ערלה אנחנו צריכים להסיר מהעיניים, מהפה, מהלב?
איך לעמוד מול זה? התנאי של הקבוצה והכוונה, התנאי של הפרט ואיך הוא נכלל, לשם מה הוא עובד?
איך הפרט מקשר את עצמו אל הכלל? 

כיוון שברשב"י כל זה היה מתוקן, הוא היה יכול לדבר בגילוי. אם הוא מדבר בגילוי זה לא אומר שזה לא נסתר מבחינתנו. הרבה דברים אני אומרת לכם בגילוי. אני אומרת אותם בגלוי וזה לגמרי נסתר. כשאתה אומר משהו בגלוי יש לזה שני מצבים: אחד שאנשים בטוחים שהם הבינו ואז זה "לא לשבח ולא לגנאי", והשני שיש הכרה שמה שאני שומע הוא מוכר אבל הוא לגמרי נסתר ממני, אז נוצר צורך. 

הגילוי הראשון יוצר חקיקה של הצורך להבין את מה שלכאורה גלוי אבל יש לי הכרה שהוא נסתר.
מתחילה השאלה מה זה אומר? מה המשמעות של זה?
זאת אומרת שהגילוי של רשב"י מגלה לנו את המרחק ואת הצורך שלנו להכין את הכלים לאור הגדול. 

אמנם הוא מדבר עברית וארמית שלכאורה אפשר לתרגם, אבל אין לנו מושג מה הוא אומר.
כדי להשיג מה הוא אומר אני צריך תיקון.
הוא מדבר בגילוי גדול משום שהוא מדבר על אור מאוד גדול, אור של גמר תיקון, אור של ימות המשיח.

כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.

זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו. 

לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד. 

כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר. 

הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת. 

סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת  כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור. 

אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.