משכן הכוונה

תשובה

אדם

בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?
הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?
הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?
מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.
כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.
תשובה

יש כח משיחיות ויש משיח, שניהם מתייחסים לדור אחרון משום ששניהם הם יחס לאור יחידה. אפשר לומר שההגדרה של משיח ומשיחיות היא אור יחידה. התפקיד של דור אחרון הוא המאבק להכניס לתוך המערכת את אור יחידה, אור שהסתלק כבר בשלבים הראשונים של הבריאה. לכן לכל אחד יש חלק מאוד מובהק וחשוב בתוך המארג הזה.
בגלל האופן של השימוש במושג משיח ומשיחיות יש רצון להימנע ממנו, בשביל זה צריך לתקן את התפיסה והמחשבה על המושגים האלה. זה חובה במובן של לאן הזמן דוחק אותנו. קודם כל אנחנו חייבים להתחיל מאדם הראשון, מהמחשבה, שם זה צריך להיות מתוקן, ואז זה יוכל לעבור למה שמתאר את המחשבה, לשפה ולעיתויים של זה. ולפיכך, לניסיון שלנו להבין מה בעצם פוקד אותנו, איזה התאמה זה מבקש מאיתנו.
זהו מאבק שאפשר לברך עליו משום שהוא הכי קרוב לחבלי לידה של צורת חשיבה חדשה, של תפיסה חדשה, ושל עשיה בתוך הלימוד, עשייה של מה שנדרש מאיתנו לעשות. באופן כללי הגדרה של משיחיות היא אור. מדובר על אפיון של אור שהאנושות לא מכירה משום שהוא אור שנגנז, האור הזה נקרא אור יחידה.
משיח ונחש זה אותו הסיפור משום שהרצון הזה גרם לאור יחידה להסתלק, זה חלק מהתוכנית, זה חלק מהבלאגן שקשה לנו לקבל. הוא הסתלק כדי שנחזיר אותו מתוך הכרה. בשביל זה צריך קודם כל תקופת הכנה שבה אנחנו נבין את ההגדרה והתפקיד, ומה בנו מונע את ההתפשטות.
במאמר שישים ריבוא נאמר: "בחינת משיח מוכן בכל דור ודור", לא בעמקות ההתגלות אלא כהכנה. ולכן הוא מוכן "לכל פרט ופרט להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד, כל המחויב בדבר כנ"ל", ז"א שמשיח זו בחינה ולא אדם. זו בחינה באור, זו בחינת נשמה לנשמה או אור יחידה.
וזה צריך באמת ללמוד: "והטעם כי ענין משיחות הוא תיקון הכלים", כלומר היכולות, התפיסה, המחשבה, יכולת הרגשה, הנוכחות. "וציור כל הכלים שווים, כי כל החילוק בהם, הוא רק בחב"ד שלהם [בראש], למידות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הריחיים, כולם משרתים שווים בזה להחזיר העטרה ליושנה", להחזיר את אור היחידה זוהי העטרה, אותה מלכות שעלתה להיות ס"ג, להיות כתר. מלכות בתוך תודעת כתר נקראת עטרה. להחזיר עטרה ליושנה, כלומר ליש שלה.
"ובזה לא נמצא כל דרגות בין אחד לחברו", המינוי של משיח כמישהו חשוב הוא לא רלוונטי, זו עבודה שקשורה באחריות שמלמטה, שלא מחפשת מישהו שיגיד לה מה לעשות, אלא מתוך הערבות שלה זה בזה, מתוך האחריות שהיא מרגישה כלפי האחרים, הסולידריות והידיעה שזה חלק ממני. זה מה שיוצר את המנהיגות, זו מנהיגות של אור משיח.
צריך לזכור: "ענין משיחות הוא ענין תיקון הכלים", לא ה-כלי. מי שאפשר את זה מלכתחילה הוא כל מי שמביא לנו תורה, כל מי שמביא לנו את המאור שמחזיר אותנו, שמתקין את הכלים שלנו, את היכולות שלנו להרגיש ולפעול על פי התוכנית ולבחור בטוב. צריך לשבור את האופן שבו המחשבה והשפה מדברת על משיח וקודם כל לחשוב את זה כאור.
משיחיות מדברת על אור יחידה, אור יחידה אומר שהעולם כולו וכל אחד בהשגתו מבין את הנזק של "רצון לקבל לעצמי", כשהוא מגיע לקצה יכולתו והוא מתחיל להתהפך על אנשים. כל דבר שמתגלה כטוב עובר ניכוס ומשנה את טבעו להיזק ולשליטה. אפשר לעקוב אחרי זה, זה מאוד שיטתי וחוזר על עצמו. מדובר בתפיסה של ייאוש של האנושות מכח עצמה ומהאופן שבו היא מנהלת את עצמה. זה קו מאוד חשוב.
עצם אור יחידה יש לו את האור הכללי שמגדיר באופן אמיתי את היחיד רק במרקם הכולל של השכינה, במערכת הנשמות כשהיא מחוברת כמו רשת, שם יש הגדרה לכל תא, לכל יחיד, לפי השם שלו, לפי התכלית והמטרה שהוא ממלא, רק אז הוא מקבל את היחוד שלו, לפני זה אין יחוד לאף אחד.
לכן יש פה גם יחיד כאור כללי וגם יחיד כהגדרת המיקום והתפקיד המיוחד לכל אחד. היחיד, היחידה, הייחודיות של כל אחד כשהמערכת היא שלמה והוא חלק ממנה. הוא חלק מהמטווה, ממה שנטווה כדי ליצור בכח ההשתלמות את השלמות הזאת.
תשובה

ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.
לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם.
הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
יחודו של בעל הסולם
אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו.
גלות וגאולה

שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?
תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.
האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.
כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.
מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה - חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?
התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.
ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?
ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.
אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.
בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.
העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.
בורא

הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה,
כמסע של הבורא דרכנו.
במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא?
מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?

בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל,
ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית,
כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה?
מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?
המסע כמסע בשלושה קווים:
מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?
בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?

המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.
מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.
גלות וגאולה

בעל הסולם מלמדנו את התמונה הכללית:
'בעיתה' - גם חוק הטבע הינו במסגרת התכנית של הבורא. זו המָרחֶשֶת שבתוכה האנושות מטוגנת על אש ההתפתחות. בין אם מרצונה ובין אם לאו. כיוון שהאנושות עדיין אחוזה בתוך מגבלות הרצון לקבל, ישנן מושכות של התוכנית האלוהית, שמכוונות את דרכה. באופן זה דרכה של האנושות הנה דרך של ייסורים, כי בכל פעם שהאנושות סוטה היא מקבלת ייסורים, והלימוד נעשה מתוך כאב, ולא מתוך שמחה.
התמונה כללית הזו אומרת שיש אמנם רשות נתונה, שמשמעותה היא - אחישנה. אבל בסופו של דבר כל האנושות, תחת רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו נמצאת בתוך המסגרת הזו ולפיכך, חייבת להגיע לשם. נשאלת השאלה כיצד היא תגיע לשם? זה יכול להיות תוך שהיא מִטַּגֶּנֶת לאט לאט, מתבשלת בהדרגה, עד כדי שבסופו של דבר תבשיל לתפוס זאת (בעיתה), או שהיא יכולה להגיע לשם בדרכים אחרות, בדרכים של חקירה ולימוד, דרכה של לימוד חכמת הקבלה (אחישנה).
לכאורה, נראה שהיינו צריכים ללמוד השפעה, ועם זאת הלימוד נקרא חכמת הקבלה. זאת, מפני שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה להיות מסוגלים לקבל את האור העליון, בכלי שלנו, שהוא רצון לקבל לאפשר לאור העליון לנחות בו. כיצד? על ידי זה שאנו ממירים את כלי הקבלה לכוונת השפעה.
הבסיס של מה שנברא הוא רצון לקבל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה אנחנו לא יכולים לקבל אור. אנחנו יכולים לקבל אור רק אם אנחנו משתמשים בו בעל מנת להשפיע. זה בדיוק מה שחכמת הקבלה מלמדת אותנו. כיצד לקבל את האור. כיצד לעשות מסך, כיצד לעשות אור-חוזר, לבנות יחס. זהו לב הלימוד.