פרשת ואתחנן – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת ואתחנן במשכן הכוונה

"ואתחנן אל יהוה, בעת ההוא, לאמר. אדני יהוה, אתה החלות להראות את עבדך, את גדלך, ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ, אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך. אעברה נא, ואראה את הארץ הטובה, אשר בעבר הירדן: ההר הטוב הזה, והלבנון. ויתעבר יהוה בי למענכם, ולא שמע אלי; ויאמר יהוה אלי, רב לך אל תוסף דבר אלי עוד, בדבר הזה." (דברים ג', כג'-כז').

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ואתחנן על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת ואתחנן, הפרשה השניה בספר דברים, היא פרשה מכוננת ונחשבת לעמודא דאמצעיתא של חומש זה. ואתחנן מלמדת אותנו מהי תפילה, איך היא נבנית, מהן הצורות או העמדות הפנימיות של האדם כאשר הוא רוצה להעמיד את עצמו מול בוראו. ב'ואתחנן' המשקל הסגולי הוא עניין 'חן', שזה עניין 'חכמת הנסתר', כלומר מהי אותה חיות שנסתרת ממני, מה המצב שלא מאפשר את ההתקשרות הטבעית של הנברא עם אלוהיו. כשאנחנו מסתכלים על תפילותיו של משה בתוך ספר דברים, המאיר את סיפורה של הנשמה שנקראת 'כללות ישראל', ניתן לראות שאם אנחנו לא מבקשים עבור אחרים, או לא כוללים אחרים בתפילה, אין תפילתנו נקראת תפילה.

נאמר על משה בפרשה זו שהוא התפלל 515 תפילות בעניין אחד (גימטריא 'ואתחנן') ואם היה מוסיף ומתפלל תפילה אחת נוספת, הוא היה נעתר ונכנס לארץ ישראל. לנו יש הרגשה, לפחות בתפיסה שלנו, שתפילתו להיכנס לארץ לא נענתה. אך רואים שתפילתו של משה כן נענתה, כי הוא נכנס בשישים ריבוא ניצוצות של זכרון, כלומר את אותו המבנה הרוחני שמוכל בתור הנשמה הגדולה ששמה 'משה' מכניסים לא כבלוק, אלא אבן אחר אבן, כך מעבירים את ההשגה העצומה הזו לארץ ישראל.

כלומר אם משה היה נכנס לארץ, היה גמר תיקון, אולם גמר תיקון זה היה חל על כלים שכלל אינם מוכנים לכך, וזה היה קורה בעיתה וביסורים מאוד גדולים. המדרש מסתכל על הדיון הפנימי של משה, האם להתפלל את התפילה האחרונה, שהיא בקשה עצמית נכללת, או האם להתחשב במצב הכלים ובמצב הנשמות הכללי, ואומר כי הויתור שלו היא צורה של היענותו לתפילת הבורא להמשיך ולאפשר תיקון באחישנה, כדי שהכלים יהיו יותר מוכנים ויותר מודעים למשימתם.

אנחנו צריכים להבין משהו מהשפה התנ"כית. הביטוי 'עם קדוש' אומר עם מוקדש, 'כי בך בחר', הנטיה שלנו לקרוא את הפועל 'בחר' באופן שיש לפנינו מספר אופציות, שהבחירה האנושית היא בחירה אופציונאלית, לעומת הבחירה האלוהית, שהיא ממש בריאה. אם כך, הבחירה העליונה אינה בין לבין, זה לא שהיו לבורא מספר אופציות והוא בחר ביניהן. מה שאומר שהתכונה שנקראת 'ישראל', היא בתוך חוק הבריאה, ואין קדוש אלא חיים. כלומר יש משהו בהתכנסות ובתצורה של נשמות ישראל ששומר על החיים, וכרגע הויה שהוא הכח המעצב אותם, גם בתוך הטבע, בך בחר להיות לו מקום האוצר, מקום השמירה של מערכת הנשמות מכל העמים על פני האדמה.

ידוע שלישראל יש בעיה עם הבחירה שלו. אם היה אומר 'רוצה אני' יש בזה פגם, כי אז זה על כדאיות. גם חז"ל וגם המדרש אמרו 'כי אתם המעט', משום שאתם ממעיטים את עצמכם, אתם לא ניזונים מהבחירה הזו אתכם, אלא להיפך, יש בכם התנגדות לבחירה ולבכיריות הזו, משום שבעומק אתם מבינים את האחריות. רוב הנשמות אינן בוחרות בישראל, כי מה שמוצע לישראל, במידה מסויימת, הוא נצחיות של שליחות, עבודה אינסופית עד שהכל יושלם.

פרשת ואתחנן נותנת לנו את תפילת היחוד, את 'שמע ישראל, שהיא גולת הכותרת של ספר דברים. לכן אנחנו צריכים לברר בתוכנו מה המשמעות של אותה צורת תפילה שמעביר משה אלינו, כחלקים שישאו אותו, ודרכם הוא יכנס אל ארץ ישראל.

מי הראשון שאמר את 'שמע ישראל'? חז"ל אומרים לנו שבניו של יעקב, ברגעים אחרונים לפני הסתלקותו, הוא ענה להם את מה שאנחנו אומרים בלחש. הוא מכנס אותם בפרשת 'ויחי', כשהוא עומד לומר להם מה יהיה באחרית הימים, אבל הוא לא יודע אם הם ראויים, הם אומרים לו 'שמע ישראל'. כלומר הם מבינים שהם בהשתלמות, וזה מאפשר ליעקב לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שזה גמר תיקון. כלומר שיש חיבור של הכבוד, של השכינה, עם הבורא לנצחיות וגמר התיקון. לכן אומרים זאת בלחש מפאת כבודו של משה.

אנחנו שומעים את ההד של מאמרי הבריאה. אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ, אֶת גָּדְלְךָ, וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה זאת אומרת את המערכת של הימין, את המערכת של השמאל ובסופו של דבר איך להגיע ל"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם" (דברים ד', ד') על משמעות של הדבקות הזו בתוך המהלך שמוביל משה, עד תפילת היחוד. נאמר בזהר באות יג' מאמר 'אתה החלות להראות':

יג) אתה החלות להראות וגו': שואל איזו התחלה היא כאן, שאמר אתה החלות. ומשיב, אלא ודאי משה היה התחלה בעולם, להיות שלם לגמרי. ואם תאמר יעקב היה שלם תחילה למשה שהאילן שהוא זעיר אנפין, נשלם בו למטה כעין של מעלה. כי היו לו י״ב בנים, כנגד י״ב גבולים דזעיר אנפין, וע׳ נפש, כנגד ע׳ ענפין שבאילן העליון, שהוא זעיר אנפין, כך הוא ודאי, אבל מה שהיה למשה, לא היה לאדם אחר, כי נתעטר ביתר שלמות, בכמה אלפים ורבבות מישראל, בתורה, במשכן, בכהנים ובלוים, בי״ב שבטים, בי״ב נשיאים הממונים עליהם, בע' סנהדרין. והוא נשלם בגוף שלם, שה״ס תפארת הכולל ימין ושמאל…

[ע' סנהדרין הן ז' ספירות תחתונות, הכוללות את הביטוי של הרצונות ותיקונם, ביחס לאדם עצמו וביחס של כל הנשמות]

יד) בגין כך את וכו׳: משום זה, כתוב, אתה החלות להראות את גדלך… וע״כ משה היה התחלה בעולם, ולא יעקב. ואם תאמר מי הוא הסיום. ומשיב, מלך המשיח הוא הסיום, כי אז תמצא שלמות בעולם, מה שלא היה כן לדורי דורות. בעת ההיא תמצא שלמות למעלה ולמטה, ויהיו כל העולמות בזווג אחד. אז כתוב, ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

עלינו לזכור ברקע שזה זמן הארת הלבנה, שזה זמן עבודת הנבראים, בה בנות הבריאה יוצאות אל הבניה של עצמן, מתשעה באב, דרך ט"ו באב אנחנו עוברים את שבעת השבועות, כלומר את שבעת התיקונים שיביאו אותנו לראש השנה. שבעה שבועות שהם מעיין ספירה פנימית, נעבור דרך חודש אלול, אני לדודי ודודי לי, כלומר הכרזה של איפה הנברא עומד, לאן אנחנו רוצים לאסוף את ההכרה בחיינו, איך אנחנו רוצים להציב בפנינו את המטרה ואיך צריך להתנהל הזכרון בתוכנו.

כותב בעל הסולם באגרת כ"ג (מתוך אגרות הסולם), במעבר מתשעה באב דרך ט"ו באב, בניית הארת המלכות אל ערב ראש השנה:
"וכבר מקרא כתוב (תהלים כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, על דרך שפירש זקנך הקדוש הבעל שם טוב, "ה' צלך" (תהלים קכא, ה), דכמו הצל המתנוענע אחר תנועת האדם וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן כל תנועות האדם בהתאם להשי"ת. פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת נתעורר אליו באהבה, ובהתעוררות געגועים עצומים יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם", והבן.

…. ובזכרו שהשי"ת מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופין וגעגועין מחיל אל חיל בזיווגא דלא פסיק שהוא תכלית שלימות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה דהיינו תשוב ו' לגבי ה' שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. "

"בזיווגא דלא פסיק" היא שישנה השתוות צורה בינו לבין יה', בחיבור התשובה שלו, שמשיב את ה' שהיא כללות הנשמות, כללות החיבור, אל אותו מתאם, לגבי ו', בהשתוות צורה אל יה', אל אותו זיווג עליון בין אבא ואמא דאצילות, שהוא זיווג שאינו פסיק, אז נוצרת מציאות חדשה שנקראת יחוד.

אם קושרים את הפרשה אל המועד, הרי שהפרשה והזמן של ט"ו באב יצאו בסינכרוניזציה מופלאה שזה זמן בניית הנוקבא שיוצאת ומקבלת את שלושת הכוחות בה, ובעצם היא מקבלת גם את יכולת התפילה ואת יכולת בנייתה לגמר התיקון.

ספר היצירה מדבר על איך בהתחדשות של כל ראש חודש, מתאפשר לנו לחדש חשיבות, לחדש התקשרות, וזה קשור בנפש דנשמה (לא נפש דנפש. נפש דנפש יכולה לעבוד רק בקו אחד, בתוך הרצון שלה). חודש אב עפ"י ספר היצירה דן בשמיעה. שמיעה היא יכולת ההתקשרות המרכזית, שהשורש שלה הוא בינה, שנקראת 'אוזן'. כמו כן, חודש אב קשור לסיבות, 'אב' זה סיבה, האור הסובב.

סידור האותיות של חודש אב הוא 'הויה' ובא לידי ביטוי ב'הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל' (דברים כז', ט'). ניתן לראות לפי סדר האותיות של החודש הזה שמסודר לא נכון, כי עדיין נמצא בחסרון: 'הויה'. בשם הויה – יה' הם או"א (אבא ואמא, חכמה ובינה דאצילות) שהם ביחס קבוע. 'הו' הוא היחס של מלכות וזעיר אנפין. ויה' צריך להיות המקדים שיסובב את הו' בסדר הנכון. זה לא רק החיבור ביניהם, אלא גם הסדר הנכון של ההשתלשלות, ואיך אני יכול לבנות את זה? על ידי הכרת החטא. רבי הימנונא סבא מלמד אותנו שאי אפשר להפריד את הט' מהח', זאת אומרת שאי אפשר להפריד אותנו מחוסר השלמות. ההכרה בחוסר השלמות הזו מביאה אותנו להכרה במה מסובב את זה, ומה שמסובב את זה מעביר אותנו מט' באב לט"ו באב, שעכשיו יוצאת המלכות ובוחרת את בן זוגה. מלכות הופכת מאחותו של זעיר אנפין, להיות כלי שיודע להגדיר את הצורך שלו, ויודע להגדיר מה השירות שלו בבריאה, ולכן היא יכולה לגלות את המתאם, את התורה הזו בה.