פרשת מטות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת מטות במשכן הכוונה
"וידבר משה אל ראשי המטות, לבני ישראל לאמר: זה הדבר, אשר צוה יהוה איש כי ידר נדר ליהוה, או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל, דברו: ככל היוצא מפיו, יעשה, ואשה כי תדר נדר ליהוה, ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה" (במדבר ל', ב'-ד')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת מטות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשות מטות-מסעי מביאות לידי סיום את המסע של ההתהוות של קיבוץ הנשמה ששמו ישראל. כל המחלות שהתעוררו ונחשפו במדבר, נחשפו בגלל הנוכחות של המאור, של השכינה ושל ההנהגה של משה. במידה רבה פרשות מטות מסעי הן גמילה מהמדבר. ממה צריך להיגמל? אם המסע כולו היה ניסוי גנטי בתוך המבחנה הזו של המדבר, מתהווים רצונות, הכרות, קשרים, אז כמו כל דבר שאנחנו מקבלים, אנחנו צריכים להיגמל ממנו, כדי שנוכל לעמוד על רגלינו. אם הדיבור של בני ישראל במדבר, שהיה בעיקר תלונתי ומישהו אחר דיבר בשמם, כעת נוצר מהלך שמצריך התנתקות מהסעד הזה, כי עכשיו ישראל עולה על במת ההיסטוריה. אם כן, יש שלושה תיקונים מיוחדים בכניסה לארץ והם: קדושת הדימוי, קדושת הדיבור וקדושת הארץ.
מכיוון שכח הדיבור בארץ ישראל הופך דיבור למציאות, הרי שפרשת מטות מכניסה אותנו לעניין חדש שעוסק בקדושת הדיבור. הפרשה מתחילה בנדרים, שזהו האופן שבו אנחנו מדברים את הכוונה שלנו, האופן שבו המחשבה שלנו קושרת את עצמה, אל השירות של מחשבת הבריאה, של תכניתו של הבורא. שבועה, בשונה מנדר, דומה לתהליך של ספירת העומר, שבע כפול שבע, המכפלות שבהן עומדים ומתקנים, נדר הוא שער החמישים, שער הנ'. לגור בשער החמישים, זה כבר קודש כשלעצמו. מהו כח הנדר? הנדר הוא יחס של התקרבות תכונות מלכות לתכונות בינה, כלומר של תכונות קבלה לתכונות השפעה. מדוע צריך להיזהר בו כאשר נכנסים לארץ ישראל? משום שבכח הנדר ישנה אפשרות ליצור מהלך של מנהגים חדשים, כלומר אפשר להסית את המוקד של האמונה או של ההתנהלות מעל הדעת, למקום אחר. במידה מסוימת ישנה אפשרות ליצור באמצעות הנדר שיטה חדשה, או מנהג חדש, לכן לנדרים יש כח רב מאוד, במיוחד כאשר המלכות, הפה, עולה לתוך אצילות, כלומר כאשר נכנסים לתוך ארץ ישראל. אם כן, לפני הכניסה לארץ ישראל מן ההכרח הוא שיהיה דיון בכח הדיבור, כי כוחו להטות לטומאה או לקדושה הינו חזק יותר.
מדוע התורה שמה דגש רב על נדרה של אשה? על נדרה של הנוקבא? כיוון שהתורה תופסת את האשה כפחות שייכת לעולם הגשמי, שהיא ירדה הנה בהתנדבות אחרי אדם, לאחר חטא עץ הדעת. האורינטציה של הנשים היא יותר לעולמות עליונים. לכן אם זו נערה, מותר לאביה להפר את נדרה, ואם זו אשה, לבעלה מותר להפר את נדרה, כאשר ישנה הפרה של סדר החיים הגשמי. אם היא נודרת נדר שמנתק אותה מהחיים הגשמיים, מותר לקרוא לה חזרה כדי שזה לא יפר שלום הבית ולא יפר את הקיום. אנחנו יכולים לראות שככל שאנחנו מתקרבים לגמר תיקון, יש משהו במצב הנוקבא או במצב האשה שמשתנה. אם שורשה הוא העולם הבא, אזי ככל שאנחנו מתקרבים למציאות של גמר תיקון, אנחנו מתקרבים למה שטבעי יותר לנוקבא, שזו מציאות העולם הרוחני, ולכן גם ההנהגה שלה וגם הטבע שלה נכנסים לפעולה.
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים" (במדבר לא', א') עניינו של משה הוא לתקן את המחשבה, או את האידאה שלו, שאפשר להקים שושלת חדשה, או ישראל חדש עם מדיין, על 'עין המים'. להבדיל מיעקב שהולך לעין המים, כדי ליסד את ישראל. משה הולך לעין המים, כדי לפגוש זיווג אחר שממנו תתחיל שושלת חדשה, אחרי האכזבה שלו ממצרים ואחרי האכזבה מישראל, אשר נמצא תחת שעבוד מצרים בפנימיותו, והוא איבד את זהותו. לכן נדרש ממשה לסלק מעל עצמו את האידאה הזו שהייתה לו, ולתקן את אותה מחשבה. אולם התיקון שעל משה לעבור, הופך להיות עניינם של בני ישראל, שהוא עניינו של הויה. בתיקון הדמיון עומדים על רשמים מהשימוש הבלתי נכון שעשו המרגלים בכח הזה, שימוש שמושך דינים על הרצונות. על כן נאמר: "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת, מלכי מדין; ואת בלעם בן בעור, הרגו בחרב" (במדבר לא', ח').
בתיקון היחס לארץ ישראל, שהיא הרצון השלם, שיכול לבוא לידי ביטוי באצילות, אנחנו פוגשים בפרשה בשניים וחצי שבטים, ראובן, גד וחצי המנשה, המבקשים לשבת בעבר הירדן. הם הופכים להיות כמעין מעטפת שמקיפה את מה שמתיישב בתוך הארץ. היה צריך לתקן את כוונתם של השבטים, העוסקת בסיבה שלשמה הם נכנסים לארץ ישראל. נאמר "ויאמר אליהם משה, אם תעשון את הדבר הזה: אם תחלצו לפני יהוה למלחמה" (במדבר לב', טז'-יט') שכל עניין המסע לארץ ישראל הוא בעצם כדי לחבר את האהבה דרך מערכת הנשמות, אל העליון. משה מחנך אותם לסדר חשיבות, הטף הוא החשוב ולכן יש להגן עליו, והערבות היא לא בשביל בני ישראל, אלא בשביל המשימה המשותפת של מחשבת הבורא. לאחר שיח משה עם השבטים הללו, הוא משנה את כוונתם, והם מתחייבים לצאת ולהיות חלוצים לפני המחנה, וכי לא ישובו למקומותיהם, עד אשר ישראל יתיישב במקומו.
האר"י אומר ב'שער הפסוקים' על השבטים הללו, כי בזמן התיקון, בצמצום ב' יש חציית מדרגה של שניים וחצי יורדים למטה. חלק ממלכות דאצילות לא נמצא כולו באצילות, אלא חלקו יוצא מחוץ לגבול, לעולם בריאה, כמו מעבר שמאפשר לעלות. כי בצמצום ב' האח"פ של העליון 'יושב' בתוך הג"ר של התחתון. כאשר מדברים בנשמות, אם הלב יושב בתוך אצילות, ההיקף שלו יושב בבריאה ומכסה עליו. העיר חשבון וכל הערים מסביב לישראל נכבשו. אם הן לא היו מיושבות, היה נתק בין ישראל לעולם. כלומר השבטים הללו, היושבים מחוץ לישראל הופכים להיות נק' החיבור. זה אותו החלק שבנו, שעובד, ושומר על קשר עם העולם הגשמי.
