פרשת נח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת נח במשכן הכוונה
"אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו: את האלהים התהלך נח. ויולד נח, שלשה בנים את שם, את חם ואת יפת. ותשחת הארץ, לפני האלהים; ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ, והנה נשחתה: כי השחית כל בשר את דרכו, על הארץ" (בראשית ו', ט'-יב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אנחנו נכנסים לחודש חשון, חודש שהוא נטול מועדים, אין הארות שקורעות מלמעלה את הצוהרים, אין חלונות של הארה אפשרית. הוא במידה מסויימת כמו היום השני של הבריאה, שלא נאמר עליו 'כי טוב', כי זו התפשטות השמאל. זה אומר שעלינו להשתדל לפתוח צהר, כי זו האפשרות שלנו להפך את החשך, להוציא אור מתוך החשך, יתרון האור מן החשך. לפיכך, זהו חודש של עבודה מאוד אינטנסיבית של התבוננות פנימית. קריאת האר"י ופרשנותו של הבעש"ט, מדברות על תיבה כמו על מרחב התפילה שבו אנחנו קורעים את הצהר, לשם החזרת והחדרת אור. לכן, העקרון שמוביל את החודש הזה אומר שאם יש עומק של אפלה, עומק של חסרון, עומק של צורך, אז ישנה אפשרות של שותפות האדם בהכרת מצבו, לבקש באופן עמוק את התיקון.
חשון שייך לאחוריים של איך אנחנו מקיימים את הברית דווקא בתוך החושך, בתוך האיום על עצמנו, מתוך זה שאנחנו בודקים אם איננו חומסים את הארץ, כגזלה של הרצון לקבל לעצמי. החודש מאפשר לנו לראות את זה ולשאת תפילה, כך שהשפתיים שלנו מרחשות. 'מרחשות' בארמית מאוד דומה לחשון, לכן הוא קיבל תוספת לשמו ונקרא 'מר חשון', מהפחד אפשר להפוך אותו לרם. ואז השפתיים המרחשות נושאות תפילה העולה מלמטה למעלה, כמו חוש הריח ששייך לחודש סיון ועניינו הוא העלאה מלמטה למעלה. הריח הוא החוש היחיד שלא השתתף בחטא עץ הדעת, שכן שאר החושים השתתפו ונפגמו.
בחודש חשון מתחילים לקרוא את פרשת נח, את המבול. המבול הוא מעמד הר סיני, מבלי שהיה סיני, כלומר מבלי שהיו הכרות אנושיות. נאמר שעד הרגע שבו שלמה משלים את המקדש (למרות שהוא נפתח שנה לאחר שהושלם), הזכרון הקולקטיבי של האנושות חרד מהחודש הזה, מהאפשרות שהדילול יהיה שוב הבחירה של האור, בתהליך הכשרת הכלי. ברגע שמושלמת בנית בית המקדש, נשלמת בניית תיבת התהודה של הקשר בין העליון לבין ישראל, כנציגי כח האנושות, וכך המושג מבול מאבד את המ' שלו ונשאר 'ירח בול', שזהו שמו השני של חודש חשון. זאת אומרת שהמ' של המבול תוקנה, ונרפא איתו אותו הפחד הקמאי.
"וירא יהוה, כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו, רק רע כל היום. וינחם יהוה, כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו" (בראשית ו', ה'-ו'). 'וינחם' הזהר קורא בשני מובנים: כמו 'ויצטער על', הסתכל מחדש על הרצון שהתגבר על הידיעה, שהבורא העדיף, על פני כל מה שאומרים לו המלאכים כי האדם יחטא, ועונה להם שארך אנפין יוכל להתגלות, כתוצאה מחטאי האדם. מובן שני של 'וינחם' הוא האופן שבו הבורא מנסה לנחם, כלומר להנחות אותם, באמצעות המבול. המבול הוא צורה של התגלות לכלים שאינם מוכנים להתפשטות השמאל, אבל כבר עם התפשטות מחשבת הבריאה ישנה הנחיה פנימית לזה. כך הזהר מבקש מאיתנו לקרוא את זה כך. שכן הזהר כולו הוא התיבה לדורנו, והוא מנחה אותנו באמצעות הוראותיו דרך המבול והבלבול של דורנו. אז הזהר עצמו, הלימוד שלו, הופך להיות התיבה של מי ששומע, כדי להנחות אותנו איך להקים בתוכנו תודעה של אנושות חדשה, ושל מציאות חדשה.
'ויאמר יהוה, לא ידון רוחי באדם לעלם, בשגם, הוא בשר' (בראשית ו', ג'). הזהר קורא את 'לא ידון רוחי באדם' ואומר שהרוח, הנשמה, לא נידונה בעלם שחסר ו' ['עלם' כך זה מופיע בתורה], שזה עולם שחסר הכרה. אי אפשר לדון את הנשמה, שזה 'רוחי באדם', בתוך עולם שהוא חסר חיבור. 'דין' אינו רק עניין של עונש, אלא זה עניין של קשר. אין דיון על הנשמה, בעולם שהוא חסר את החיבור הזה, שהוא מתקיים רק על הבשר, ולא על החיבור אל העולמות. במובן מסויים זה מאוד דומה לצהר, מה שמציל את האנושות זה פתיחת הצהר בתיבה. הדיון על כך בזהר הפרשה, במאמר 'לא ידון רוחי' על משמעות החטא נובע מגודלן של הנשמות, שהתהלכו בתקופת דור המבול, חמסו ומשכו את הארת החכמה מלמעלה למטה, ונתאחזו במשיכת השמאל, ללא בושה, כך כל חטא שלהן היה דוחה את השכינה מן הארץ: "וזה שיעור הכתוב. לא ידון רוחי באדם לעלם, משום שחסר ו' שפגמו בקו אמצעי [לא לימדו זכות על העולם ולא לימדו את האפשרות של ההתקשרות] ונאחזו בקו שמאל להמשיך ממנו מלמעלה למטה, ע"כ לא יאיר רוח החיים אליהם, כי בשגם הוא בשר, כי הנחש שנקרא בשר יתגדל ממנו [הרצון לקבל לעצמי, ללא חיבור לבינה] וגו'".
'נח איש צדיק תמים היה בדורתיו' (בראשית ו', ט') 'צדיק יסוד עולם'. בכל תיבה, אנחנו נקראים לכסות את עצמנו מפני המציאות, כפי שאנחנו רואים אותה, מציאות של זמניות, מציאות של מוות, מציאות של בלבול, או מציאות של חמס. יש לנו בהכרה האנושית כבר יסוד עולם. יסוד עולם הוא כן שדרכו אנחנו יכולים לקרוא את מה שנעלם מאיתנו, כדי להתעלות. המילה 'צדיק' מדברת על כיסוי מפני הדינים של משיכת החכמה, משום שהתודעה של המצדיק, הופכת את זה לבניין של עולם, לבניין של התעלות. אבל הצדיק לא יצליח לממש את עצמו, אם הוא לא עובד בשביל כלל הדור. החסרון הגדול שנלמד במופע של משה הוא הצדקת הכלל, ללמד זכות, לגרום לבורא לראות את האפשרות של התקיימות רצונו בתוך בני האדם, לשפוט אותם לפי שורשם ועתידם, ולא לשפוט אותם לפי נקודה מסויימת בזמן.
"ויאמר אלהים לנח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם; והנני משחיתם, את הארץ" (בראשית ו', יג'), 'קץ כל בשר בא לפני' זו הזמנה למשא ומתן עם העליון. משא ומתן זה ימין, מה שנקרא לעסוק בפרקמטיא, לעסוק במשא ומתן עם הבורא על האנושות. בכל פעם שהבורא אומר 'קץ כל בשר בא לפני' מול יסוד עולם (גם למשה נאמר כך), זה המקום או זה הצהר שנפתח לצדיק, ליכולת ההצדקה ללמד זכות על בני האדם. פרשת נח מסתיימת לא רק בנפילתו של נח, אלא בנפילת דור שלם שנקרא 'דור הפלגה'.
"ויהי כל הארץ, שפה אחת, ודברים אחדים וגו'. ויאמרו איש אל רעהו, הבה נלבנה לבנים וגו'. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים' (בראשית יא', א'-ג') דור הפלגה נולד מזכרון המבול, מהיכולת של האדם ליפול. ולכן באופן טבעי הוא חיפש מה יכול להגן עליו, הוא חיפש איך הוא יכול ליצור עם עצמו, בשותפות, שליטה גדולה יותר על חייו ועל גורלו. וכך האנושות יצרה אחידות של חשיבויות על ידי בניית מגדל ש'ראשו בשמים'. היה צריך לפרק הכח שיש באחידות, משום שהאחידות הזו יוצרת תפיסה שלא מאפשרת התפתחות של שונות והבנה של מטרה משותפת, במובן של למשוך את האבולוציה האנושית.
זה הרקע לצורך בתיבה, שפותחים בה את הצהר לחיבור עם עליון, ולא מערכת של ניסיון שליטה של האדם על רצונו ועל רצון הבריאה. אנחנו יכולים לראות למה מצא הבעש"ט חשיבות כל כך גדולה לפרשה הזו, וכמה היא קרובה למנטליות ולתפיסה של דורנו, ומהי צורת ההתפתחות שלו, או מה הוא מנסה להשיג. אומר הבעש"ט בפרשת נח, עמוד התפילה:
"צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה" (בראשית ו', טז') ריב"ש ע"ש אמר, צהר תעשה לתבה, שתהיה התבה מצהיר, כי יש בכל אות [בכל כלי] עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, עם אלהות, ואחר כך מתייחדים ומתקשרים יחד עם האותיות [הכלים] ונעשה תבה [זה מה שיכול להרים את הראש מהבלבול], ואחר כך מתייחדים יחודיים אמיתיים באלהות, וצריך אדם לכלול נשמתו בכל בחינה ובחינה מהנזכר ואז מתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשה שמחה ותענוג גדול עד אין שיעור, וזהו תחתים שנים ושלשים וכו', דהיינו עולמות ונשמות ואלהות, תלת עלמין אית ליה וכו', וצריך לשמוע בכל תבה מה שאומר, שהשכינה היא עולם הדיבור מדברת והוא שושבינא לה [שהדיבור יהיה לא שלנו, ולא מאיתנו, אלא יהיה הדיבור שלה, רק דרך החשיבות שנותנים למה שמוביל, לנשמה], צהר, שתצא בבהירות, ולעשות נחת רוח ליוצרו, וצריך אמונה גדולה לזה, דהשכינה נקראת אמונת אמן. ולא אמונה נקרא ח"ו נרגן מפריד אלוף, ואל אמה תכלנה מלמעלה, היינו אמא, או יש לומר אחר שיצא התבה מפניו אין צריך לזכור אותה להלן, והעניין שלא יראה שהולכת למקום גבוה, דוגמא שאין יכול לראות בשמש, וזהו תכלנה מלמעלה, ומה אתה יכול לעשות כן, בוא אתה וכל ביתך אל התבה, הינו בכל גופך וכחותייך תבא אל התבה."
