פרשת נשא- על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת נשא במשכן הכוונה
"מצוה זו היא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ובעונותינו כשחרב בית המקדש לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד, שזה הוא מלכות, שנקראת ודוי דברים. ומה היא בינה. היא אותיות בן י״ה, ובן הזה הוא ו׳ ודאי, שרומז, על ז״א הנקרא בן, הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די״ה, וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאלו השיב אות ה׳ שהיא המלכות, אל אות ו׳ שהוא ז״א, שהוא בן י״ה, ונשלם בו הויה וגו'" (זהר נשא, פס' כח', מאמר התשובה).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת נשא היא אחת הפרשות הארוכות בתורה והזהר בוחר בה ליצור את מקום המפגש החשוב ביותר של מתן תורה, תורה חדשה, היא תורת ארץ ישראל, במעמד שנקרא 'האידרא רבא'. פרשת נשא היא טקס חנוכת הבית, כינון המשכן, כינון השתל שלא שייך לעולם הזה, כדי שיהיה אפשר להגיע איתו ללעתיד לבוא, כלומר לעתיד לבוא מצוי בליבה של האופן שבו תבנית נשמות ישראל נפתחת ומסודרת. לאחר מפקד הלויים, מתחילה טהרת ישראל כולו, והפרשה עוסקת בטהרת הסוטה וטהרת הנזיר. לאחר אלו תופיע ברכת הכהנים שהיא המרכז של ספר במדבר, היא אפשרות הנשיאה האמיתית, שהיא התפילה:
"וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל:
אמור להם. יברכך יהוה, וישמרך. יאר יהוה פניו אליך, ויחנך. ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל; ואני אברכם"
(במדבר ו', כב'-כז')
ברכת הכהנים מיחדת את ההשגחה למשגיח, שמה שברך אותך הוא זה ששומר עליך, מה שמאיר את פניך הוא כדי שתוכל לשאת את התפילה. החל מהיכולת לברך באמצעות אברהם, שהשימוש הוא בפועל פסיבי, 'בך נברכו', לאופן האקטיבי של ישראל ביכולת לברך. עד עכשיו זו הייתה פעולה של הבורא, וכעת היא ניתנת לכהנים, לברך את העולם. הכהן מכשיר את ישראל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, לממש את 'קדושים תהיו', כדי שבבשלותם יהיו ממלכת כהנים. מה עושה כהן? מברך שלוש ברכות, בשלושה קוים, שנקראים 'שלום'. נאמר קודם 'יאר' ולאחריו 'ישא', הרי ההגיון אומר שהסדר צריך להיות הפוך. 'יאר' הוא הראש המאיר ל'ישא', הגוף. כלומר הראש יחנוך את הגוף להיות נושא, התפשטות האור מאפשרת את הכלי, היא מאפשרת לכלי לשרת את הדבר הנכון.
כפי שנאמר, הפרשה עוסקת באופן הפעולה של הלויים, כיצד הם נושאים את המשכן. בנשיאה נדרשת זהירות רבה, כל שכן בתהליכי הפירוק וההרכבה של המשכן, ובכלל בחינה של מה מאיים עליך בקדושה כשאתה לא מוכן לקירבה הזו, כפרט שנכלל במשימה שלו בכלל, בעבור הכלל. הדבר מאוד תלוי בתודעת השירות של כל לוי. לכן נכנסים בפרשה מסכתות סוטה ונזיר. טקס הסוטה היא טקס של פרה אדומה שמטהרת מצבים מסויימים ומטמאת מצבים אחרת, היא באה ככפרה על כלל, על חטא העגל. כך אשה סוטה היא הפרט של חטא העגל. באשה סוטה אנחנו בודקים האם הפרט לא עשה לעצמו אלהים אחרים, האם לא זרע בעצמו זרע, שיתן פרי של עבודה זרה, של עגל. כלומר זה איך הפרט יכול לחטוא בעגל ואיך הוא יכול לחזור בו, זה הסוטה. בהתייחסות למסכת נזיר, נזירות בישראל להבדיל מהנזירות הנוצרית, או הבודהיסטית, אינה עוסקת בפרישות מן החיים כדי להתחבר לקדושה, אלא היא זמנית והיא אמצעי להתחבר לפנימיות של העולם, דרך מחוייבות יותר עמוקה אל האחר (כמו בטקס קידושין), הנזירות היא מעין שלב בחיים של הכנה, של תקופה, כדי לחזור חזרה לחיים עם תשתית אחרת. הנזיר נמנע מיין, כלומר משימוש בחכמה ועסוק בחפץ חסד, כדי לחזור לחיים למשוך חכמה בצורה נכונה, כדי לבנות לבוש חסדים נוכח יותר לאור החכמה. על הנזיר להביא קורבן שמכפר על זה היציאה לנזירות, מתוך החשד העצמי שהוא עושה זאת מתוך מניע של רצון לקבל: "והזיר ליהוה את ימי נזרו, והביא כבש בן שנתו לאשם; והימים הראשנים יפלו, כי טמא נזרו. וזאת תורת, הנזיר: ביום, מלאת ימי נזרו, יביא אתו, אל פתח אהל מועד" (במדבר ו', יב'-יג'). כך גם הנזיר מגדל שערו כסימן לאבלות (כמו בספירת העומר) על התרחקותו מהחיים. מושג ההתבודדות הוא הנזירות בישראל.
פרק ז' של ספר במדבר מוקדש כולו לטקסט שחוזר על עצמו, שזה דבר משונה בתורה משום שהיא מאוד חסכנית במילותיה, ונשאלת השאלה מדוע נכתב כך הדבר – נכתבים הקורבנות הזהים, עבור כל אחד משנים עשר ראשי השבטים בישראל, בשינוי אחד, הוא שינוי שמו של הנשיא המקריב. זה אומר שכל שם מביא עמו יחס אחר, כוונה אחרת, הוא נושא את כוונת התפילה שלו אחרת, למרות שהפניה היא אל אותו אור, באותה צורה ובשותפות. כלומר היחס של כל שבט יוצר תפיסה אחרת, אשר יוצרת מהלך תיקון יחודי. ולאחר שבאו שנים עשר ראשי השבטים, הפרשה מסיימת ב: "בבוא משה אל אהל מועד, לדבר איתו, וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדת, מבין שני הכרבים; וידבר אליו" (במדבר ז', פט') משה הוא הראשון שנכנס אל המשכן, והוא פותח את הדרך לאפשרות של הכניסה האנושית למרחב הזה (של הכהן הגדול ביום הכיפורים). המבנה כעת מוכן ומאפשר לשכינה להיות נוכחת, הרי זו מציאות שבה הבורא יכול לשכון בתוך התבנית שהוכנה לו, כמו דוגמא לעולם שעתיד להיות. לכן צריך להיות לנו יותר מובן מדוע הזהר בוחר לעשות את חנוכת הבית של חב' הזהר, זאת משום שבאותו הרגע הוא חונך את הגילוי של לעתיד לבוא, של כל התיקונים העתידיים לפעול בנו (באמצעות הדיקנא) כדי ליצר את ישראל ואחר כך את כל העולם, כעולם של לעתיד לבוא, שהשכינה נוכחת בו.
אומר זהר הפרשה במאמר התשובה כי החזרה בתשובה, בשונה מהתפיסה שלנו את המושג הזה:
כח) מצוה זו היא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ובעונותינו כשחרב בית המקדש לא נשאר לנו אלא ודוי דברים בלבד, שזה הוא מלכות, שנקראת ודוי דברים. ומה היא בינה. היא אותיות בן י״ה [בינה נותנת לנו את היכולת לשייך את עצמנו כבנים להורים], ובן הזה הוא ו׳ ודאי, שרומז, על ז״א הנקרא בן, הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די״ה, וכל מי שחוזר בתשובה הוא כאלו השיב אות ה׳ שהיא המלכות, אל אות ו׳ שהוא ז״א, שהוא בן י״ה, ונשלם בו הויה, כי בן ה״ס ו׳ ועם י״ה הוא יה״ו, ועם המלכות, שהוא ה׳ שחזרה אליו נשלם כל השם. וזו היא תשובה, ודאי, שהיא אותיות, תשוב ה׳ אל הו׳.
כלומר החזרה בתשובה היא חזרה אל מרחב יה, המרחב של אבא ואמא שהוא השורש האמיתי של נשמתנו, כדי לממש את משימתה של הנשמה. וכל מי שחוזר בתשובה, מאפשר התלבשותם של אבא ואמא על פרצוף התיקון הוא פרצוף ארך אנפין.
