פרשת פקודי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת פקודי במשכן הכוונה
"כתוב כאן אלה פקודי המשכן. וכתוב שם אלה תולדות השמים והארץ, מלמד שמעשיהם שוים זה לזה, כי כל אלו תולדות שעשו והוציאו שמים וארץ, כולם נעשו ויצאו בכח אור הגנוז, וכן פקודי המשכן יצאו בכח הזה של אור הגנוז" (זהר פקודי, פס' ח', מאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת פקודי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר שמות מתחיל ב'אלה שמות', הוא מתחיל עם הכלים שהמטרות גלומות בהם, אך עדיין לא מגולות, שהם בני יעקב שיורדים מצרימה, לעיבור, כדי להיוולד כישראל. ספר שמות מסתיים בפרשיות הכנת ובנית המשכן, שבסופן נמצאת פרשת פקודי שסופה בפסוק "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ', לח'), עם הנוכחות הזו, שפוקדים אותה, ההיסטוריה, המסע האמיתי יכול להתחיל, כאשר המשכן מייצג דרך השכינה את המסע של האדם להיות אדם. אם האדם נכנס לתהליך בנית המשכן, עבודתו היא לעשות מקום לבורא בעולמו, בעולם שהבורא ברא עבורו. את המשכן בונים בצלאל ואהליאב, משבט יהודה ושבט דן. שלושה כוחות נדרשים לבנית המשכן: חכמה, תבונה ודעת, הם הכוחות שניתנים לאדם, שמופקדים בו, כדי לעורר בו את יכולת היצירה. כח היצירה בתוך מערכת היחסים בין נברא לבורא, בונה מקום בעולם לבורא, אך כדי להגיע לאינסוף צריך מגבלה, צריך לעשות גבול ותחום, אם רוצים להתקרב אל האינסוף. כלומר שבמשכן ישנה אחדות ההפכים. מבנה המשכן זה האופן שבו איש או אישה יכולה להתקרב להיותם אדם, באמצעות תהליכים של טהרה, של קורבן, של שותפות, של בירור, באופן שבו עשה העליון את פעולתו בבריאה, בכך שצמצם את אורו, או מתפשט וגונז את אורו, כדי לפנות מקום לאדם לעשות.
זהר פרשת פקודי מתחיל בעקרון של כל הנחלים שהולכים אל הים, שהוא עקרון שלא ברור מעצמו – למה כל הנחלים צריכים ללכת לים, כלומר כל ההארות הולכות אל המלכות והמלכות לעולם אינה מלאה? משום שהיא משקה את כל הנבראים, מקום ההאספות של כל האורות והאופן שזה מושפע, איזה יצירות זה עושה בדרכו, והיצירות האלו, הפקודים הללו, שהם הפקודים העליונים, נקראים 'היכלות'. אומר זהר פקודי, מאמר א', כל הנחלים הולכים אל הים:
א) אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳: ר׳ חייא פתח, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו׳. מקרא זה העמדנו ונלמד. אבל כל הנחלים אלו, הם סודות הנחלים ומבועים קדושים שהם הספירות דזעיר אנפין, שנתמלאו ויצאו להאיר ולמלאות לים הגדול הזה. שהוא המלכות [בתבנית התיקון שלה שהוא משכן]. וכיון שים הגדול [המלכות דאצילות] נתמלא מצד אלו הנחלים, אז הוא מוציא מים ומשקה לכל חיות השדה, כש״א, ישקו כל חיתו שדי. שהן המדרגות דבי״ע.
ב) מה כתוב למעלה, מן ישקו כל חיתו שדי, המשלח מעינים בנחלים וגו', ואחר כך כתוב, ישקו כל חיתו שדי [את כל המדרגות של עולמות בי"ע] ישברו פראים צמאם, שאלו הן המרכבות שלמטה, בבי׳׳ע, הנקראות חית השדה ופראים, וכאשר הים שהוא המלכות, מקבל אותם המעינות, שהם אורות דז״א [המגיעים מבינה], מקבל אותם כולם ושואב אותם לתוכו, ואחר כך מוציא מים לצד האחר, שהוא המרכבות הקדושות שלמטה בבי״ע, ומשקה אותם. וכולם נתמנים ונפקדים בשם. שכל המדרגות שהמלכות משקה אותן, קוראת אותן בשם וגו' ומשום זה כתוב, אלה פקודי המשכן, שהמשכן הוא המלכות, והמדרגות שמשקה אותן, דהיינו כלי המשכן, הם פקודים שלה, הנקראים בשם.
לשכינה ישנם שני תפקידים, היא שומרת הסף, היא משמשת מחסום בפני התקרבות כלים שאינם ראויים, עם תפקידה כפרסא, כמלכות דאצילות, ותפקידה השני הוא להחיות, להשקות את כל הנבראים. בעל הסולם מגדיר את השכינה שזה כל מה שמתרחש ממלכות המזדווגת של עולם א"ק עד נקודת העולם הזה, כל התהליכים, כל הכלים, כל הפרצופים, כל מערכת היחסים של אור וכלי, זה השכינה או מבנה הבריאה. "ובהעלות הענן מעל המשכן, יסעו בני ישראל, בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד יום העלתו" (שמות מ', לו'-לז') מצב המשכן מסמל את המצב של השכינה, כלומר המצב של האפשרות להסיע את עצמנו. 'להסיע' זה התפשטות חכמה, מסע ותנועה בתוך העבודה היא באמצעות הארת חכמה, זאת אומרת שכל מערכת היחסים של הנברא עם הבורא כעשית מקום, תלויה במסע שלו, תלויה בהארת החכמה ובידיעה שלו איך להשתמש בשלושת הקוים: חכמה, תבונה ודעת. בזהר פקודי ישנה השוואה עם פעולות בראשית, שנאמר על האור שזו ההוראה היחידה שמולאה בשלמותה, לכן גם את זה היה צריך לצפון, מפני שהכלי אינו מוכן. נאמר במאמר הזהר 'אלה פקודי המשכן':
יב) אלה פקודי המשכן וגו': ר' שמעון פתח, בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. מקרא זה העמידוהו ונתבאר בכמה אפנים. אבל כשברא הקב"ה העולם ברא אותו כעין של מעלה, שיהיה עולם הזה בצורת עולם העליון, שהוא מלכות. וכל אלו הגוונים של מעלה התקין אותם למטה, בעולם הזה, כדי לדבק ולקשר עולם בעולם. דהיינו עולם הזה במלכות.
יג) וכשרצה הקב"ה לברוא העולם הסתכל בתורה וברא אותו. והסתכל בשם הקדוש, הוי"ה, שהוא כלל התורה, וקיים העולם. בג' צדדים נברא העולם, והם חכמה ותבונה ודעת. בחכמה, שכתוב, ה' בחכמה יסד ארץ. בתבונה, שכתוב, כונן שמים בתבונה. בדעת, שכתוב, בדעתו תהומות נבקעו, הרי שיש כולם בקיום העולם. ובשלשה אלו נבנה המשכן, שכתוב, ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת.
יד) וכל השלשה, חכמה תבונה ודעת, רמוזים במקרא הזה. בראשית, היינו שכתוב, בחכמה, כי חכמה נקראת ראשית, שכתוב, ראשית חכמה. ברא אלקים, היינו שכתוב, בתבונה. כי התבונה נקראת אלקים. את השמים, היינו שכתוב, ובדעת. כי ז"א נקרא שמים, וה"ס הדעת. וכולם כתובים בעבודת המשכן, ובסוד זה כתוב, אלה פקודי המשכן, זהו סוד החכמה כי פקודים ומספר נמשך מחכמה. משכן העדות, זהו סוד תבונה, כי הארת החכמה המתגלה ביש"ס ותבונה, נקראת עדות. אשר פקד על פי משה, זהו סוד הדעת, כי משה ה"ס דעת. והכל נעשה זה כנגד זה, כי כל מה שברא הקב"ה בעולם הזה, ברא אותו כעין של מעלה. והכל נרשם בעבודת המשכן.
הזהר מנסה להבין את עקרון המשכן כצורת עבודה, את עקרון המשכן ככח המסע, כדי להגיע למקדש. אחד מרגעי החסד הגדולים ביותר של ישראל הוא רגע הקמת המשכן, היצירתיות והשותפות של ישראל ורגע ההתגלות. לכן הם מבורכים. כלומר אם חוזרים לאופן שבו שרה נפקדת, הרי זה שייך לתחית המתים, שלא ידח ממנו נידח, לתקוה והידיעה שאין חלק שלא יהיה מתוקן ולא מצורף לתוך הקדושה, אל תוך החיים, אל תוך העדר המוות, אל תוך השתוות הצורה והמימוש של התפשטות טובו של הבורא אל המציאות. אפשר לומר שמה שהופקד בישראל בתוך המסע שלהם, בתוך ההתנסויות שלהם, הוא מה שיאפשר להם להפוך את כל העולם למקדש, לנחלה, למקום גילוי.
