פרשת תצוה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תצוה במשכן הכוונה
"ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלת נר, תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת, יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני יהוה: חקת עולם לדרתם, מאת בני ישראל" (שמות כז', כ'-כא')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תצוה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת תצוה זו פרשה שבה שמו של משה אינו מוזכר והיא גם פרשה של הכהונה והכנתה לתפקידה, שזה ענין כפרות או יום הכיפורים, שעניינו הוא החיבור בין בינה למלכות, היחס הנכון והשאלה המתמדת, שבינה מעניקה לעולם, במיוחד לנו, לנשמות. פרשת תרומה היא נדבת הלב וקשורה לחירות שבינה נותנת ביכולת להרים את עצמנו לעמדת המפגש עם העליון, התחושה של תצוה היא בצו, בהגדרה תנאי השותפות של כפרה. משה אינו מוזכר בפרשה על שביקש 'מחני נא' ורוב הפעולות של משה בפרשת תצוה הן הכנה למקום שהוא יעדר ממנו, זו יצירת מרחב של אפשרויות של קשר עם הבורא.
הפרשה פותחת ב"ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלת נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת, יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני יהוה" (שמות כז', כ'-כא') 'ואתה' היא החיבור אל שם השכינה. אם בתרומה מדברים על נדבת לב, אז יש פה הרמה כלפי העליון, כלומר התנועה של תרומה היא אנכית, היא וקטור של עליה, אבל התנאי מופיע בתצוה שהיא האיסוף, היא וקטור האופקי, הקשר של ישראל אל השכינה, אל מערכת הנשמות כולה. כאשר הכוחות הקושרים הם הקטורת, הבגד, התכונה של החסד, לא רק התכונה של השלום. פרשת תרומה הולכת אל הפנימיות, אל עולם השורשים כפי שהוא מתבטא בעולם אצילות, ואילו פרשת תצוה הולכת אל מערכת הנשמות. כלומר בנית המשכן מנסה להביא לקביעות את נוכחות העליון בתחתונים, שיאפשר להם את הקשר אל עולם אצילות, שהוא עולם התיקון.
הפרי צדיק מדבר על שנת עיבור בדרוש על פרשת תצוה: "… בשנת העיבור מוסיפין על תיקון שובבי"ם פרשה ת"ת ואמרנו דבשנת העיבור הזמן לתקן כל פגם הראשון והענין שבכל שבת יש קדושה מיוחדת לאותו שבת וגו' ופרשה זו מתחלת משמן ונרות ובכללה מדברת מקדושת אהרן ומסתיימת בפרשת מזבח מקטר קטרת. ועיקר כח הקטורת שלמדו ממה שנמנה החלבנה בין סממניה לתענית שצריך לצרף פושעי ישראל. וזהו עיקר התיקון דשורש הסתת הנחש היה בתאוה והטיל זוהמא בחוה ועל ידי זה נדבקה הזוהמא באדה"ר וזרעו וגרם פגם הק"ל שנה". כלומר כח הקשירה שיש לאהרן שזה כח התודעה המשרתת, הוא לקשור את הרע כדי להמיר אותו לאחדות אחת, כך שגם הרע יהיה חלק מהשלמות, ויומר כאמצעי לגילוי הטוב. ישראל נמשלים לזית, ובנוכחותו של משה הם עוברים כתיתה, כדי לחלץ מהם את השמן, את החכמה, והחכמה שלהם היא מאירה. ישראל יכולים להשתמש באור ישר כדי להפיק ממנו אור חוזר בתמידות, בקביעות. שזה נר תמיד. אנחנו מעלים את מה שאנחנו יכולים מכוחות הנפש, לחבר אותם אל הרוח, שזה כל התנועה של אור חוזר. ענין השמן מתחילת הפרשה הוא בחכמה שהשורש שלה זה התפשטות מלמעלה למטה והעלאת הנרות של אהרן נעשית בהעלאה מלמטה למעלה, בהטבת הנרות. מקום המפגש של הפרשה משלים את השובבי"ם בהגדרת הזהות והפעולה בעולם שהתולדה שלה היא מקום מפגש בנשמות, בתודעה הנשמתית באנושות, באמצעות ישראל, שהוא האמצעי. בפרשת תצוה המרכז הוא האדם, הכהן, שזו המטרה של ישראל, להיות ממלכת כהנים ובכך לחבר בפעולה שלהם את השמן עם האור, את החכמה עם הכוונה, עם התשוקה, זה העלאת אור הנשמה.
משה נכנס ומשמש בתוך המשכן בלי בגדי הכהונה, הוא לא צריך להעביר את עצמו את תהליכי הלבוש, או את ההכרות, כי הוא נושא אותן. כשמסתכלים על מבנה הכהונה, לא כהונה במובן של מה שמחוץ לנו, אלא הכהונה שבאדם, הבגדים, או כל המבנה של העולמות, כפי שהוא משתקף במשכן, צריך את התודעה האנושית, שבוחרת להיות ישראל, ומתוך ישראל היא בוחרת את הכהונה שלה, או השירות שלה, בקודש. בעל הסולם, בפרי חכם על התורה, יאמר על טור אבני החושן לשם שבו ואחלמה: "… לשם שבו, ואח לשם מ"ה, היינו השם ב"ן מעורב עם שם מ"ה, והיינו, השם שבו שהוא ב"ן שהוא מלכות. ואח למה? לשם מ"ה המעורב". ההגדרה של החיבור בין הזכר לנקבה, בין מ"ה לב"ן שהוא לשם, למטרה שנמצאת בו, בעליון ובו בחלק שלו, חלק אלוק, הוא לבוש הנשמה. למטרת לבוש הנשמה צריך להפוך את אח למ"ה, את הב"ן, את החסרון, למקום הזיווג עם האור. תפקיד הנשמה כמו שורשה, זה לשאול כל הזמן 'לשם מה?', 'לאיזו מטרה נבראתי?', 'איזו מטרה אני צריכה לשרת?', 'אח למה אני?' 'איפה השייכות שלי?', 'איפה החלק החסר?' אח למ"ה זה ב"ן. ב"ן זה החסרון, זו הנוקבא. זאת אומרת שהשורש של הנשמה הוא אחדות שנפרדת, והתפקיד שלנו הוא לחבר את זה מחדש, את הכלי והאור, וזה התפקיד של הנשמה. לכן הגדרת האופי והתפקיד של הנשמה נמצאים בטור הזה ואיזה חיבורים מסוגלת הנשמה לייצר עבור העליון, לשם שבו.
אומר בעל הסולם באגרות הסולם, אגרת לו': "וזה סוד ויו קטיע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, "ותעצר המגפה" (במדבר כה, ח), שבקדושתו הרבה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד"ל, והי' שכרו שהקב"ה אמר למשה שיאמר לו "ואני נותן לו ברית כהונת עולם" לנצחיות, כמו שכתוב בזהר" אנחנו נראה את כוחו של אהרן, באמצעות הקטורת, הקשירה, לעמוד בין החיים לבין המוות, כי אהרן עם המחתה והקטורת יכול להפסיק את המגפה. כלומר אם תרומה נתנה לנו את האפשרות והמרחב שבו אנחנו יכולים להרים, אז מה שקורה בפנים זה ציווי, צו של להחיות משהו. השירות הזה הוא שירות של ממלכת כהנים – להתייצב בין החיים למוות בקשירה, כדי לעצור את המגיפה, לעצור את הפחד, כדי ליצור מציאות חדשה.
