פרשת תרומה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תרומה במשכן הכוונה
"ואותם הרגעים אשר לבו של אדם במדרגה זו, נקרא לבו היכל להוי', ושוכן בקרבו. כמ"ש "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים), ופירש בזוהר "דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה". וכיון שמטהר לבו מעבודות זרות, והורג את הכלב הרע, הצועק הב הב, מיד באותו רגע נגמר צורת המקדש, והוי' שוכן בו, וזה שאנו מתפללים תמיד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" (בעל הסולם, פרי חכם על התורה, מאמר סו', פ' תרומה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תרומה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת תרומה היא התולדה של פרשות שובבי"ם, של התהוות מערכת נשמות ישראל שיש לה אחיזה בקיום, יש לה נוכחות בתוך ההיסטוריה, והיא משלבת את העולם הרוחני עם העולם הזמני. כך מערכת ההכנה של מתן תורה למשפט נשמות, לנשמות שעומדות בתוך המחוייבות, ואומרות 'נעשה ונשמע' עושה מציאת עוגן של מקום בעולם, של מבנה המשכן שחומרי הבנין שלו הם תודעתיים, שעד עתה לא הגיעו לההכרה. בין חומרי הבנין יהיו זהב, כסף ונחושת, שהן תכונות של תודעה אנושית, של זה-הב, הרצון לקבל, של הכיסוף אל העליון ושל קו אמצעי. במשכן ישנם מעברים, מהחיצוניות אל הפנימיות, משליטה של קליפה לחול (חול זה מלאכה), מחול לקודש, ומקודש לקודש לקודש הקודשים, כך כל המשכן מציע תנועה אל המרכז שלו, תנועה אל קודש הקודשים. בכללות אפשר לדבר על תפילת יחוד, איך דרך ה'נעשה' של ישראל שהופך להיות 'שמע', נעשה 'ה' אלוהינו ה' אחד', עד שזה מגיע לק"ק (קודש הקודשים). זו האפשרות של תורה שניתנת לתודעה שיש בה הכרה נשמתית, שמעגנת את עצמה במציאות של רצון לקבל והופכת את המציאות הגשמית ללבוש.
פרשת תרומה מחייבת אותנו להיפרד ממה שיכול להיות מושג על ידי תודעה אנושית, להיפרד מהתפיסה החומרית, כי מדובר על איך האינסוף מוצא עוגן בתוך הסופי, בתוך כל מה שנולד בגשמיות, שעניינו מוות. המושג של נוכחות האינסוף בתוך המציאות הנבראת, היא פרדוקס בפני עצמו, ומה שבא לאפשר את זה היא השכינה, המושג של הכלים המתאימים את עצמם, המושג שהמרחב היחידי שאנחנו יכולים לתפוס הוא מרחב התפילה, הוא מרחב התודעה. אומר בעל הסולם בפרי חכם: "פירוש ענין שכינתא בתחתונים. כמו שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה', ח'), דהיינו, "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" (תהלים), וגו'. צריכים לדעת, שהוא מאת כל איש, אשר ידבנו לבו לשמוע לאהבה את ה' בכל לב ונפש בלתי לה' לבדו, בלי שום פניה" מה שמכשיר את האדם לשמוע לאהבה את ה' זה 'שמע ישראל', בקריאת היחוד של 'שמע ישראל', שהיא אינה תפילה אלא הגדרת זהות שמאפשרת תפילה, ובה יש את המבנה התודעתי של המשכן, יש את היחוד של 'שמע ישראל' ושל בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד), שמאפשר לנו לשמוע את האפשרות של 'כל איש אשר ידבנו ליבו'. זו היכולת של אדם לקחת את חומרי ליבו ולעשות מהם מקום שבו הוא יכול לעבור מקליפה לחול, לקודש ומקודש אל קודש הקודשים, מעולמות דפרודא, דרך זו"ן אל פרצוף אבא ואמא, על ידי כך שהוא מגייס את העולם הגשמי להיות הלבוש ותחום המפגש, תחת כוונת היחוד. זאת אומרת שבנית המשכן היא בנית דרגות החשיבות שאנחנו מקנים למפגש, ומה אנחנו תורמים ממה שניתן לנו, כדי ליצר את המפגש הזה. על ידי כך שהאנושות התפתחה דרך מתן תורה ומשפטי נשמות ונכנסה אל תוך תחום הראיה הקבוע של הבורא, דרך המשכן, היא הפכה להיות נקודת ציון. על קריאת שמע מוסיף זהר תרומה במאמר שמע ישראל:
תרכח) הכל הוא במדרגה התחתונה, שהיא מלכות. ושמע ישראל של היחוד הוא מדרגה עליונה , שהוא ז"א (זעיר אנפין) הנכלל בישראל סבא, כנ"ל. מה בין זה לזה. אלא שמע ישראל של היחוד, אין בכולם באופן הזה, כי הוא סוד שלמעלה ישסו"ת (ישראל סבא ותבונה), ושל מטה ז"א ומלכות. והוא סוד לקבל עליהם עול מלכות שמים בכל אופן שיהיה, כי האדם צריך להיות מוכן בשעה ההיא ליחד שם הקב"ה ז"א, ולקבל עליו עול מלכות שמים. שהיא מלכות.
תרכט) ובשעה שהאדם בא לקבל עליו עול מלכות שמים, אז השכינה באה ושורה על ראשו, והיא עומדת עליו כמו עד ['עד' הגדולים של קריאת שמע], להעיד עדות לפני המלך הקדוש, שזה, הוא מיחד שמו שתי פעמים ביום, ושמו מתיחד למעלה ולמטה כראוי. ועל כן, הע' משמע ישראל היא מאותיות גדולות, והד' של אחד, היא ג"כ מאותיות גדולות, שהם אותיות עד, דהיינו, להיות עד, לפני מלך הקדוש. וכבר העמדנו. הויה אלקינו הויה, הוא סוד של היחוד בג' צדדים, דהיינו אבא ואמא וז"א, וזה הוא סוד היחוד בג' צדדים, כמו שהעמיד המאור הקדוש וגו'.
תרל) ודאי אדם ההוא שמיחד שמו של הקב"ה למעלה ולמטה כראוי, השכינה באה ושורה על ראשו ומברכת אותו בשבע ברכות, כנגד שבע ספירות, והיא קוראת עליו, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ספרא דצניעותא הוא חלק מפרשת תרומה ושייך לאופן שבו התודעה שלנו יכולה להתרומם על ידי היחוד, בתוך המרחב שנקרא משכן ובניתו, בנית התודעה. עצם הספר הוא כמו מגילת אסתר, 'ספר' זה גילוי ו'צניעות' זה הסתר. ספרא דצניעותא מעיד מלכתחילה על זה שמשכן הוא לכאורה מקום מסויים גלוי ועם זאת הוא מצפין. ספרא דצניעותא מורכב מחמישה ספרים, שבהם יכולים לראות את המבנה של הבריאה ואת תכליתה, משום שתכלית הבריאה היא כל הפעולות של החיבור שמאפשרות לרצון הבורא לקבל ממשות, או ליחד את כל הצורות שבהן ברכתו וטובו מתבטאים. הגדרת הבריאה היא בעל מנת להתגלות, זהו מבנה שמגלה, וצריך אדם שיממש את זה בתוך עצמו, שזה נקרא 'משכן', דרך פניה של השכינה. נאמר בספרא דצניעותא:
ג) תאנא ספרא דצניעותא וכו': למדנו. ספר הצניעות הוא ספר השוקל במאזנים. כלומר, ספר המדבר ממשקל האורות במאזנים, נקרא ספר הצניעות, מטעם שהחכמה שבמאזנים מאירה כך ממטה למעלה, שהוא דרך צניעות. שזה סוד, ואת צנועים חכמה. כי מטרם שהיה משקל לא היו, הימין והשמאל שה"ס זכר ונקבה, משגיחים זה אל זה פנים בפנים, ומלכים הראשונים מתו וזיון שלהם [הכלים שלהם, הלבוש שהיה יכול להגן עליהם] לא נמצא, והארץ שה"ס מלכות, נתבטלה. ביאור הדברים. נודע שהעולם לא היה יכול להתקיים עד ששיתף מדת הרחמים בדין, שפירושו, שהעלה המלכות שהיא מדת הדין, לבינה שהיא מדת הרחמים, ונשתתפו שתיהן יחד, ואז נתקיים העולם וגו'.
ספרא דצניעותא מדבר מצמצום ב', מהתכללות של מלכות בבינה. ההתכללות הזו היא החוק של היחס אחד אל השני והיחס אל הבורא, ומה שעושה את מבנה הגילוי הזה, זה היכולת של התחתונים להתאחד עם האור, עם תכונת העליון, שזה המשכן.
נאמר בפרי חכם בפרשת תרומה, שכאשר אדם מוקדש, הוא מבטא את התהליך של ההליכה לקראת המקום שבו התודעה שלו פנויה, אזי העליון יכול להתפשט בו, כך נשמתו מתארת את המסע שלה כמשכן, שהדיאלוג המשותף ביניהם הופך להיות שירה, הופך להיות ראיה ששרה את מצבה: "ואותם הרגעים אשר לבו של אדם במדרגה זו, נקרא לבו היכל להוי', ושוכן בקרבו. כמ"ש "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים), ופירש בזוהר (תזריע) "דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה" [שאין זה מדרכו להזדווג בי אלא בהיכל שלו]. וכיון שמטהר לבו מעבודות זרות, והורג את הכלב הרע, הצועק הב הב [השימוש ברצון לקבל לעצמי], מיד באותו רגע נגמר צורת המקדש, והוי' שוכן בו, וזה שאנו מתפללים תמיד, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
